רע"א 6519/08 טארק מחמוד עבאס נ. רשות השידור הישראלית

1.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג) דן בצורה יסודית וממצה בטענותיהם של המבקשים ודחה אותן. הוא חייבם בסופו של דיון להפקיד ערובה להוצאות המשיבים בסכום של 80,000 ש"ח (על יסוד תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות)). הנמקתו של בית משפט קמא מקובלת עלי בעיקרה. שני נתונים מזדקרים להם מן החומר: ראשית, המבקשים, הם התובעים בבית משפט קמא, הינם תושבי הרשות הפלסטינית. שנית, אין המבקשים טוענים, כי מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם להפקיד את הערובה. כלומר, הנחת המוצא היא שיש ביכולתם הכלכלית להפקיד את הסכום שנקבע. השילוב של שני הנתונים שהזכרתי מוביל, ובדין כך, לחיובם בהפקדת ערובה. בנסיבות העניין אף לא מצאתי עילה להתערב בגובה הסכום.

2.

גם אם נבחן את בקשתם של המבקשים לרשות ערעור על פי ההסדר החוקי החדש בנושא בקשות רשות ערעור, המסקנה תהא שאין מקום למתן רשות ערעור. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - החוק), תוקן ביום 27.7.08 (ס"ח 2169, עמ' 668). ההוראה החדשה באה להסדיר את הנושא של בקשות רשות ערעור במה שמכונה "גלגול שני", היינו כאשר מותקפת החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בגדרה של בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. סעיף 41(ב) לחוק קובע כיום כי רשות ערעור כאמור תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". יוער, כי תיקון דומה נעשה בסעיף 52(ב) לחוק. התיקון בסעיף 52(ב) חל לעניין בקשות רשות ערעור המוגשות לבית משפט מחוזי על החלטות אחרות של בית משפט השלום.

3.

כאמור, המבקשים אינם טוענים כי בשל מצבם הכלכלי אין באפשרותם להפקיד את הערובה. במצב דברים זה, ברור כי לא מתקיים אף אחד מן המבחנים שבסעיף 41(ב) (ובסעיף 52(ב)). ברי, כי זכויותיהם של המבקשים (וכן של המשיבים-הנתבעים) לא יושפעו באופן ממשי עקב העובדה שלא תינתן למבקשים אפשרות לתקוף את ההחלטה לעת הזו. אכן, תקיפה של ההחלטה בדבר הפקדת ערובה במסגרת ערעור על פסק הדין, אם ייכשלו המבקשים בתביעתם, תהא חסרת משמעות. זאת, שכן עליהם להפקיד את הערובה בשלב מוקדם של ההליך, ואם לא יפקידו את הסכום צפויה התביעה להידחות, כאמור בתקנה 519(ב) לתקנות. ברם, הואיל וההנחה המתחייבת היא שלמבקשים יש את היכולת הכלכלית, הרי החיוב בהפקדה אינו מונע מהם את הגישה לערכאות. יתכבדו המבקשים ויפקידו את הסכום. היה ויזכו בתביעתם והיה והמשיבים- הנתבעים יחויבו בהוצאות, ממילא יוחזר הסכום המופקד לידי המבקשים. היה וייכשלו המבקשים והתביעה תידחה והם יחויבו בהוצאות, ניתן יהיה לגבותן מן הסכום המופקד. וזו הרי בדיוק מטרתה של הערובה להוצאות.

4.

אף שני המבחנים האחרים שבסעיף 41(ב) (ובסעיף 52(ב)) אינם חלים במקרה דנא. אין חשש שלמבקשים ייגרם נזק של ממש. שוב חוזרים אנו ליכולת הכלכלית של המבקשים.

נזק של ממש לא עלול להיגרם להם, שהרי אין הם טוענים כי בשל עוניים לא יוכלו להפקיד הערובה וכי על כן קיים חשש שהתביעה תידחה כאמור, על יסוד תקנה 519(ב). המבחן האחרון, זה של ניהול הליך מיותר או הליך שיתנהל בדרך שגויה, אינו רלוונטי במקרה דנא, כאשר מדובר בהפקדת ערובה להוצאות.

5.

לפיכך, הנני דוחה את הבקשה לרשות ערעור בלא שנדרשת תשובה.