רע"א 6534/11 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים: י' שפירא; ת' בזק-רפפורט וד' מינץ )

בעמ"ש 36082-04-11, במסגרתו אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט

מ' הכהן ) אשר דחה את בקשת המבקשת לקיים הליך שמיעת ראיות לאחר שנתקבלה חוות דעת חשבונאית על ידי מומחה שמונה מטעם בית המשפט. זאת, במסגרת תובענה בו היא נתבעת על ידי אחותה, היא המשיבה, באשר להשבת כספים מחשבון משותף שניהלה הראשונה עם אימן (להלן: האם או המנוחה ). בית המשפט המחוזי בגלגול קודם של הפרשה (עמ 2022/07, מיום 8.9.2009), קבע מתווה דיוני לפיו בית המשפט לענייני משפחה ימנה רואה חשבון אשר יבדוק את כל הפעולות החשבונאיות שבוצעו בחשבון הבנק ויכריע אילו כספים הוצאו על ידי המנוחה לצורך עצמה, אילו כספים הועברו למשיבה ולבני משפחתה ואילו כספים הועברו למבקשת ולבני משפחתה. הודגש, כי "בהיעדר יכולת של רואה החשבון להכריע ביחס לסכום פלוני, תיעשה ההכרעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שיאפשר לכל אחת מן האחיות להביא ראיות ביחס לאותה משיכה או לאותן משיכות". עיקר המחלוקת בין הצדדים נסוב סביב הפרשנות שיש ליתן להוראה זו. על פי גישת המבקשת, זכותה לקיים הליך הוכחות במסגרתו תובאנה ראיות לגבי מהות הסכומים שהועברו אליה מחשבון האם, אך בפועל שימשו לצרכי האם. המשיבה מנגד, טוענת כי הוראתו זו של בית המשפט המחוזי ברורה היא ומשמילא המומחה אחר מצוותו, אין צורך אפוא להידרש להליך הוכחות.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי (עמ 2022/07), מינה בית המשפט לענייני משפחה רואה חשבון למלא אחר הוראתו. עם קבלת חוות הדעת, פנו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לקיים דיון, כאשר המבקשת עתרה גם בבקשה לשמיעת הוכחות. בית המשפט לענייני משפחה קיים דיון במעמד הצדדים ובנוכחותו של רואה החשבון ופסק כי אין מקום לקיים הליך שמיעת ראיות. זאת בנימוק שפרשנות המשיבה להוראת בית המשפט המחוזי "מתיישבת נכונה עם פשט הדברים שנקבעו בסעיפים 97(א) ו(ב) לפסק הדין". משיוחסו המשיכות למבקשת, המשיבה ולמנוחה בידי רואה החשבון, אין צורך להידרש לשמיעת ראיות מטעם הצדדים אודות סיווג המשיכות השונות, מפני שהמתווה הדיוני שגידר בית המשפט המחוזי באשר לאופן בירור המחלוקת איננו מתיר זאת. על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי רואה החשבון ניתח בחוות דעתו את המשיכות אחת לאחת וייחס אותן בהתאמה למנוחה, למבקשת ולמשיבה. רואה החשבון ראה עצמו כבעל יכולת להכריע ביחס לכל הסכומים שנמשכו מחשבון המנוחה על פי ההבחנה שפורטה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הגם שבסעיף 19 לחוות הדעת, אליו מפנה המבקשת, רואה החשבון מזכיר כי אין בידיו כלים חשבונאיים כדי לתת תשובה חד משמעית ביחס למהות המשיכות שביצעה המנוחה מהחשבון – האם לצרכי עצמה או הועברו לבנותיה ולמי מהן, בסופו של דבר מצא "כלים חישוביים סטטיסטיים" שאפשרו לו להעריך אילו מהמשיכות ביצעה המנוחה שימשו אותה לצרכיה שלה. על כן, נקבע, לא התקיים התנאי לשמיעת ראיות. עוד הוסיף, כי הודעתה של המשיבה לפיה החזר הסכום הנומינלי הנקוב בפסיקתא שנחתמה על ידי בית המשפט לענייני משפחה מצד המבקשת לא יגרור מצידה גביית יתרת הסכום אותה חבה לה המבקשת, מייתרת את החזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה לשמיעת ראיות. שכן, הסכום שחבה לה המבקשת גבוה מהסכום הנקוב בפסיקתא. אחרון, מדגיש בית המשפט המחוזי כי נתברר שהסכום לגביו סבורה המבקשת כי היא זכאית להביא ראיות מתייחס לסכום שהועבר למבקשת שנים לפני שהוגשה תביעת המשיבה נגדה, טרם בדיקתו של רואה החשבון, "כך שברור שלגביו אין מקום לשמיעת ראיות".

2.

בבקשה שלפניי טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא עת אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה על הפרשנות שבו לגבי ההוראה האמורה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי "בסיבוב הראשון", באופן העומד בניגוד לה. היא מדגישה, כי דבריו של רואה החשבון בדבר אי יכולתו להכריע כנדרש ממנו ברורים הם. יכולת זו נעדרת ממנו שעה שהוא התייחס לדפי חשבון הבנק בלבד. כך למשל, לא התייחס לפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט לענייני משפחה במסגרת הליך הוכחות, באשר לסכומים בהם "הודתה" המשיבה שקיבלה מהמנוחה או מהמבקשת. בית המשפט לענייני משפחה לא לקח בחשבון שני סכומים אשר לגביהם לא הייתה מחלוקת שיש להפחיתם מהסכום אותה חבה המבקשת למשיבה, ומהם התעלם גם רואה החשבון. עוד היא טוענת, כי טעה בית המשפט המחוזי עת התייחס לסכום המופיע בפסיקתא כסכום נומינלי שעה שמדובר בסכום שהתגבש לאחר ריבית והצמדה. לשיטתה, טעות זו נבעה כתוצאה מטעות אנוש שהתייחסה לתאריך שגוי שהופיע בפסיקתא המקורית ותוקן לאחר מכן, ממנו החל חישוב הריבית וההצמדה. משמעות הדברים היא אפוא, שבית המשפט המחוזי טעה עת יצא מנקודת הנחה שלאחר קיזוז הסכומים אותם חבה המשיבה למבקשת, עדיין האחרונה חייבת למשיבה יותר מהסכום הנקוב בפסיקתא. לשון אחר; הסכומים שעליהם היא מבקשת להביא ראיות הם גדולים מהסכומים שעליהם המשיבה "מוותרת", כלשונה. לבסוף היא טוענת, כי לא ניתן היה להתעלם מהסכומים שניתנו למשיבה קודם להגשת תביעתה אשר חלקם מעוגנים באסמכתאות.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות. השגותיה של המבקשת רובן ככולן נושאות אופי עובדתי ובקשתה אינה מגלה עילה משפטית. לגופו של עניין, עיון בחוות הדעת החשבונאית מגלה כי הסכום כלפיו טוענת המבקשת שאינו עומד במחלוקת – סך של 80,557 ש"ח שקיבלה המשיבה ביתר מהחשבון בעת חלוקת הכספים שבו – לא הוצג על ידי המבקשת לרואה החשבון במסגרת פירוט הסכומים שנמשכו לטובת המשיבה מהחשבון, שיש לטענתה לשקללם עם עריכת חוות הדעת (ראו מסמך מיום 5.7.2010). באשר לסכום האחר – 175,000 ש"ח - לא ברור כיצד סכום מצטבר זה אינו שנוי לטענתה במחלוקת. אין כל מסמך המעגן חוב זה של המשיבה למבקשת. הלה מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 16.11.2005, בגדרו המשיבה מציינת כתגובה לסעיף 25 לתצהיר המבקשת, שהמנוחה נהגה "לסייע לכל אחת מאיתנו ב-1000 ש"ח לחודש". המבקשת לא טרחה לצרף את התצהיר, לא נהיר לאיזו תקופה סכום זה מתייחס ולאיזו מטרה. יושם אל לב, כי המשיבה טוענת בדיון האמור כי סכום זה ניתן באופן שווה גם למבקשת (כעולה גם מדברי בא-כוחה בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ביום 3.3.2011). האחרונה מתנערת מכך. ברי, כי אין היא יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו.

באשר לאי הכללת סכומים משנת 1988 בחשבון הכולל שערך רואה החשבון, עולה מהחומר המצוי בתיק כי בית המשפט לענייני משפחה הוא שתחם את התקופה באופן שהפעולות החשבונאיות שבוצעו בחשבון הבנק של המנוחה תיבחנה בין השנים 1994-2002 (ראו חוות דעתו של רואה החשבון מיום 12.7.2010). המבקשת לא ערערה על קביעה זו. נוסף על כך, השגתה נגד החישוב האריתמטי של בית המשפט המחוזי שנערך לטענתה על בסיס שגוי שהצדדים אינם חלוקים על כך, אין מקומה להתברר במסגרת הליך זה. לגבי יתר הסכומים, רואה החשבון הכריע על פי הוראת בית המשפט המחוזי. ביחס לסכומים שגילה קושי לשייך, ביצע "כלים חישוביים סטטיסטיים" בהתאם למומחיותו שעל כך לא חלקה המבקשת. יתרה מכך: נדמה כי במובן מסוים המחלוקת הפרשנית בין הצדדים ביחס להוראות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מיותרת היא. הטעם נעוץ בכך שעל פני הדברים לא נראה כי תצמח תועלת מהשגת ראיות. עולה שהמומחה שמונה ביצע את מלאכתו באופן שאין צורך מהותי להרחיב את המסגרת הדיונית כפי שנקבעה. בל נשכח, כי עסקינן בבקשה לרשות ערעור, וכשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת. אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

4.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בהעדר תגובה, אין צו להוצאות.