רע"א 6547/04 יעל גונן נ. דולב חברה לביטוח בע"מ

המבקשת נפגעה בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי קבע לה נכות לצמיתות בשיעור של 84%. המשיבות חפצו להביא ראיות לסתור קביעה זו, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) סקר בהחלטתו את תולדות הפרשה, "על מנת להראות" – כלשונו – "כי תאונה מינורית לכאורה, הסתיימה בנכות קשה". מסתבר, כי מאז התרחשה התאונה ב- 1994, ועד שנת 1999, השמיעה המשיבה תלונות שונות, אך ממצאי הבדיקות לא העלו ממצאים ממשיים. בשנת 1999 התגלה שבר בחוליות עמוד השדרה, וכיום סובלת המבקשת מנכות קשה. על יסוד המסמכים, הטענות וההלכות שנפסקו בסוגיה זו, החליט בית המשפט קמא להתיר למשיבות להביא ראיות לסתור –

זאת, בהתחשב במסמכים שלא היו ככל הנראה בפני הועדות, בהתחשב בכך שלפנינו מקרה בלתי שגרתי – נוכח חלוף הזמן של כחמש שנים מאז התאונה המינורית ועד להרעה הדרמטית במצבה של המשיבה בשנת 99 – ובהתחשב בכך שלא קיימת התייחסות של ממש בהחלטות ועדות המל"ל לנושא הקרדינלי של הקשר הסיבתי בין התאונה למצבה דהיום של המשיבה".

כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפני. לטענת המבקשת, בפני הועדות הרפואיות שבדקו אותה עמד כל החומר הרפואי, ושאלת הקשר הסיבתי לובנה והוכרעה. לדעתה, אין כל הצדקה להתיר למשיבים – שעל התנהלותן במהלך המשפט השמיע בית המשפט המחוזי ביקורת חריפה – להביא ראיות לסתור.

עיינתי בבקשה, בתגובה לה ובמסמכים המצורפים, ולא ראיתי מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת. אמנם, היתר להביא ראיות לסתור אינו ניתן כדבר שבשגרה, אולם אין לקבוע רשימה ממצה של מקרים בהם יתאפשר הדבר. בסופו של יום, נתון הדבר, בדרך-כלל, לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, המקרה שבפנינו הוא בעל מאפיינים יוצאי-דופן.

הבקשה נדחית. בנסיבות המקרה, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.