רע"א 655/98 מוסך בני סמוכיאן בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, תאגיד בנקאי

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בת"א-יפו (כבוד השופטים א' א' לוי, ד"ר א' גרוניס וא' חיות) בע"א 1246/96 מיום 1.1.98.

1.בשנת 1986 פתחה המבקשת מספר 1 (להלן: החברה הראשונה) חשבון אצל המשיב (להלן: הבנק). המבקשים 5-2 חתמו בשנת 1987 על כתבי ערבות לחיוביה של החברה הראשונה כלפי הבנק, ללא הגבלה בסכום. החברה הראשונה נקלעה לקשיים כלכליים, ובשנת 1989 פתחה חברת מוסכי ענת בע"מ (להלן: החברה השנייה) חשבון אחר אצל המשיב. באותה שנה נטלו החברה הראשונה והמבקשת 3 הלוואה בסך 53,000 ש"ח מהבנק, ואיפסו באמצעותה את יתרת החוב בחשבונה של החברה הראשונה. לאחר מכן לא בוצעו כל תנועות בחשבון זה. בהסכם ההלוואה נקבע, כי פרעונה ייעשה באמצעות החשבון שעל-שם החברה השנייה, אולם צוין גם כי זכותו של הבנק להיפרע מכל חשבון אחר של הלווים. בשנת 1992 נוצרה יתרת-חובה בחשבונה של החברה השנייה. בעקבות זאת חייב הבנק את חשבונה של החברה הראשונה ביתרת החוב, והגיש תביעה לתשלום יתרת-החובה נגד החברה הראשונה ונגד המשיבים 5-2, כערבים לחיוביה.

2.בית-משפט השלום קבע, כי מטרת ההלוואה שנטלה החברה הראשונה היתה לכסות את חובה, ועובדה זו היתה ידועה למשיב. כמו-כן, פקיד של הבנק שהעיד בבית-המשפט מסר, כי לאחר כיסוי יתרת החובה בחשבונה של החברה הראשונה, "החשבון עו"ש מבחינה טכנית נסגר". בית-המשפט מציין, כי המבקשת 3 הצטרפה כלווה להלוואה שנטלה החברה הראשונה, ומכך הוא מסיק, כי נתנה את ערבותה לחוב שהיה קיים בעת נטילת ההלוואה, במטרה לשחרר את הערבים האחרים. מעובדות אלה הסיק בית-המשפט, כי חשבונה של החברה הראשונה הוא "חשבון מת שנסגר", ולכן קבע כי הבנק לא היה רשאי לחייבו, וחייב אך את החברה הראשונה ואת המבקשת 3 בתשלום החוב, תוך שהוא דוחה את התביעה כנגד המשיבים 2, 4 ו5-.

3.המשיב ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעור, והפך את פסק-הדין של בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין לראות בהתנהגותו של הבנק הסכמה לפטור את הערבים לחיובי החברה הראשונה מחבות על ההלוואה שנטלה. החברה השנייה לא הצטרפה כלווה או כערבה לחוב, אלא רק נקבע, כי התשלומים יסולקו מחשבונה. המבקשת 3, שהצטרפה כלווה, היתה ערבה לחוב ממילא. בנסיבות אלה אין הגיון כלכלי בויתור של הבנק על הערבים, מאחר שלא נוספו חייבים או ערבים חדשים, והפיכתה של המבקשת 3 מערבה לחייבת הינה שינוי פורמלי בלבד. בית-המשפט המחוזי קבע, תוך שהוא מפרש את החוזה על-פי מטרתו העסקית, כי הבנק לא הפטיר את הערבים הנוספים, וכי אף הם חייבים בהחזר ההלוואה.

4.המבקשים שבפני חולקים על קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי, וטוענים כי בית-המשפט טעה כשהתערב בקביעה עובדתית של בית-משפט השלום. לטענתם, מטרתו של הסכם ההלוואה היתה לפטור את הערבים מחבותם, ועובדה זו היתה ידועה לבנק ומקובלת עליו. עובדה זו הם מבקשים ללמוד גם מכך שהמבקשת 3 הוחתמה כלווה, כאשר קודם לכן היתה ערבה לחוב, כלומר, הבנק היה מודע לכך שהסכם ההלוואה פוטר אותה מערבותה. כמו-כן טוענים המבקשים, כי מהעדויות השונות עולה, כי חשבון העו"ש של החברה הראשונה נסגר, ולכן לא היה הבנק רשאי לחייבו וליצור בו את יתרת-החובה, שעליה מתבססת תביעה זו. טענתם האחרונה של המבקשים היא, כי יש ללמוד מהנחיות בנק ישראל, שלא היו תקפות בעת החתימה על הסכם ההלוואה, כי הבנק לא היה רשאי להסתמך על כתב-הערבות הקיים, וכי על-מנת לחייב את הערבים גם ביחס להלוואה החדשה, היה עליו להחתימם מחדש.

5.המשיב טוען בתגובתו לבקשה, כי הקביעה אם הערבים הופטרו או לא הינה קביעה משפטית, אשר בית-המשפט המחוזי היה רשאי להתערב בה. לגופו של עניין נטען, כי הכוונה לפטור את הערבים היתה כוונה שבלב אצל המבקשת 3, אך לא באה לידי ביטוי בהתקשרויות החוזיות הכתובות. אשר לטענה, כי הבנק החיה חשבון סגור, ראשית, טענה זו לא הועלתה בפני בית-המשפט המחוזי, ושנית, אין בה ממש, משום שהחשבון לא נסגר, אלא רק הופסקה בו הפעילות במסגרת העו"ש. פעילויות אחרות בחשבון - נטילת ההלוואה ופרעונה - המשיכו להתקיים. לעניין הוראות בנק ישראל, טוען המשיב,, אלה לא היו תקפות בעת חתימת חוזה ההלוואה, וממילא אינן רלוונטיות לענייננו.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הסוגיה עליה מבקשים לערער הינה, בסופו של דבר, האם הופטרו הערבים לחובות החברה עם חתימתו של חוזה ההלוואה. הלכה היא בבית-משפט זה, כי רשות ערעור תינתן רק בנסיבות חריגות, כאשר בפסק הדין מתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה (ראו בר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הסוגיה המתעוררת במקרה דנן אינה מעוררת כל שאלה מעין זו, והיא מתייחסת אך לקביעה עובדתית במהותה, אשר יש לה נפקות רק ביחסים בין הצדדים לדיון. המבקשים עצמם ערים לכך, כאשר הם טוענים כי קביעת בית-משפט השלום היתה קביעה שבעובדה, שערכאת הערעור לא היתה צריכה להתערב בה.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.