רע"א 6552/00 דפנה קלינגר נ. טוביה ארליך עו"ד

המשיב, המשמש כנאמן על נכסי פושט-הרגל מיכאל קורנליוס קלינגר, בעלה של המבקשת, הגיש כנגד המבקשת תובענה כספית בנוגע למכר בית שהיה רשום על שמה, בבית-המשפט המחוזי בירושלים. בשלב קדם-המשפט, ביקשה המבקשת כי יינתן לה לעיין במסמכים שונים הנוגעים לחומר החקירה בעניין פשיטת-הרגל, ובכללם גם מסמכים שלגביהם טען המשיב כי הם חסויים - וזאת בכדי להתגונן מפני התביעה. לחלופין, ביקשה המבקשת בהסתמך על תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות), כי בית-המשפט המחוזי יעיין בחומר כדי להחליט אם יש ממש בטענת החיסיון.

המשיב התנגד לבקשה ממספר טעמים, וטען כי מטרת ניסיונות הגילוי של המבקשת היא לצורך סיוע לבעלה להסתיר נכסים מפני נושיו; כי על חלק מהמסמכים חל חסיון, שכן הם הוכנו לקראת הליך משפטי - הליך כינוס הנכסים; וכי חלקם לא נזכר כלל בכתבי הטענות או בתצהיר הגילוי ולכן אין חובה לגלותם. עוד נטען כי על התרשומות הפנימיות חל חיסיון מכח סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ1980-, ומכוח תקנת הציבור. לבסוף נטען כי תקנה 119 אינה רלוואנטית באשר היא עוסקת בגילוי מסמך פלוני ולא בגילוי מסמכים רבים כאשר כל מטרת הבקשה היא "מסע דיג", ואשר יכבידו על בית-המשפט.

בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב לגבי החיסיון וקבע כך:

אני מקבל את טענת החיסיון [בין] בנימוק [ש]המסמכים נושא בקשה זו הוכנו לצורך המשפט, ובין בנימוק היותם של מסמכים אחרים חסויים לפי סעיף 18ג(ה) לפקודת פשיטת הרגל. שקלתי גם את בקשותיה החילופיות של המבקשת ולא שוכנעתי להיעתר להן. מצד אחד, עיון בחומר יש בו כדי להטיל מעמסה כבדה על כתפי בית-המשפט, ויש לי הרושם כי אכן מדובר במסע דיג.

על-כן דחה בית-המשפט המחוזי את בקשות המבקשת וחייב אותה לשאת בהוצאות המשיב בסך 7,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, שבגידרה חזרה המבקשת על טענותיה בפני בית-המשפט המחוזי. המבקשת צמצמה את בקשתה ביחס למסמכים הנוגעים ישירות לתביעה כנגדה, וטענה כי יחסיה עם בעלה קרסו וכי אין בכוונתה לעשות שימוש במידע אלא לצורכי הגנתה. מנגד, המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

חיסיון הוא הענקת פטור מחובה הקבועה בחוק למסור מידע במסגרתו של ההליך השיפוטי. החיסיון מהווה חריג לעקרון הגילוי, והפטור חל בכפוף לתנאים הקבועים בדין או בהלכה הפסוקה.

במקרה שבפניי בית המשפט המחוזי קיבל באופן גורף את עמדת המשיב ולא מצא מקום לנמק את קביעתו או לפרטה. כך למשל, לא ניתן לדעת מהו החיסיון שחל על כל מסמך ומכוח איזה דין. החלטתו זו של בית-המשפט המחוזי היא כללית מדיי, והיה עליו לפרט ביחס לכל מסמך או קבוצת מסמכים שגילוין נאסר, את הסיבה לחיסיון.

אשר-על-כן אני מקבלת את הבקשה, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומחזירה את התיק לבית-המשפט המחוזי בכדי שישקול מחדש ביחס לכל מסמך בנפרד את ההצדקה לסירובו של המשיב לגלותו בפני המבקשת.