רע"א 6561/10 יעקב נחום נ. יעקב שייך

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אברהם , השופטת א' הלמן והשופט ד' צרפתי ) בע"א 318/09 מיום 14.6.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (השופטת ר' נדאף ) בת.א. 1281/06 מיום 17.9.2009, במסגרתו נדחתה תובענתו של המבקש בה ביקש להצהיר על ביטול החוזה שנכרת בינו לבין המשיבים, ובעקבות זאת אף על השבה, ואף ביקש חיובם של המשיבים בפיצויים בגין הפרת ההסכם.

רקע עובדתי

1.

כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, בין הצדדים נכרתו שני הסכמי מכר. הראשון, הסכם שנכרת בשנת 2000 לרכישת דירת אמו של המשיב בטבריה (להלן: ההסכם הראשון ). השני, הסכם שנכרת ביום 20.2.2005 לרכישת שלד וילה שבבעלות המשיבים בטבריה (להלן בהתאמה: ההסכם השני

ו- השלד או הנכס ). עוד עולה מפסק דינו של בית משפט השלום כי ההסכם הראשון בוטל בהסכמת הצדדים ובעקבותו נכרת ההסכם השני. התמורה שצויינה בהסכם השני בעד השלד היא 100,000$, כאשר הוסכם בין הצדדים כי סכום של 60,000$ מתוך 65,000$ ששולמו על ידי המבקש מכוח ההסכם הראשון יקוזז מתמורת ה-100,000$ בגין ההסכם השני. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מעבר לסכום זה של 60,000$ שילם המבקש למשיבים סכום נוסף על חשבון תמורת ההסכם השני, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם האם שילם המבקש סכום של 30,000$, כטענת המשיב, או 40,000$ כטענת המבקש. עוד עולה מפסק דינו של בית משפט השלום כי המבקש טען שהשקיע 8,000$ בשיפוץ דירת אמו של המשיב, וכן סכום נוסף של 10,500 ש"ח בגין תשלומי משכנתא שרבצה על הנכס, אך ההכרעה בבקשה שלפניי אינה מחייבת התעמקות בטענה זו.

2.

כאמור, על הנכס רבצה משכנתא בשווי של 70,000$. מפסק דינו של בית משפט השלום עולה כי הוסכם במסגרת ההסכם השני שלצורך הסרת המשכנתא ישלם כל צד 35,000$ לבנק, באופן שחלקם של המשיבים ישולם באמצעות הלוואה שיעמיד להם המבקש ואשר תוחזר לו על ידם לאחר שימכרו את דירת אמו של המשיב.

תמצית פסק דינו של בית משפט השלום

3.

בית משפט השלום קבע כי יש לדחות את טענת המבקש לפיה המשיב הפר את ההסכם בכך שלא העביר לבנק סכום של 35,000$ לצורך הסרת המשכנתא. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי, לאחר שמיעת עדים וראיות, כי המבקש אמנם העביר סכום של 35,000$ למשיבים, אך סכום זה הוא אינו ההלוואה שהיה צריך להעמיד להם אלא "הסכום השחור" שהצדדים הסכימו לא להכלילו בגדרי התמורה שצויינה בהסכם השני, באופן שהתמורה האמיתית בעד השלד הייתה למעשה 135,000$ ולא 100,000$ כפי שצויין בחוזה. מלבד העדים והראיות ששימשו את בית משפט השלום לביסוס מסקנתו זו, ציין בית משפט השלום גם את סירובו של המבקש להיבדק בבדיקת פוליגרף.

4.

בנוסף לכך, דחה בית משפט השלום את טענתו של המבקש כי המשיב הפר את ההסכם בכך שלא דיווח לו כי ישנן חריגות בנייה בשלד. כך, אף דחה בית משפט השלום את טענותיו של המבקש בעניין "טעות" ו"הטעייה" המושתתות על אותה טענה, לפיה המשיב לא הביא לתשומת ליבו כי קיימות חריגות בנייה כאמור. בית משפט השלום הגיע למסקנתו זו, בין היתר, לאור התנהלות המבקש מאז חתימת ההסכם השני כמו גם על סמך העובדה כי נמסרו למבקש המסמכים הרלוונטיים בהתאם לתנאי ההסכם, ומשכך יכול היה המבקש בנקל לגלות את החריגות בעצמו או על ידי מודד או מהנדס מטעמו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש לפיה לא היה רשאי בית משפט השלום להיזקק לעדים וראיות מטעם המשיבים על מנת לסתור את התמורה הכתובה בהסכם השני, זאת בשל הכלל האוסר הבאת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. בית המשפט המחוזי הפנה בהקשר זה לאמור בספרו של י' קדמי על הראיות ג 1331 (2003) (להלן: קדמי ), לפיו בנסיבות המקרה מתקיים החריג לכלל האמור שכן טענת המשיב מכוונת להוכיח פגם מהותי במסמך – הטענה כי התמורה הנקובה בחוזה נמוכה מהתמורה שהייתה צריכה להיות משולמת בפועל כדי להתחמק מתשלום מלוא המס – וכדבריו של קדמי :

"הכלל הוא: כי 'אף הטענה שהסכום הנקוב במסמך הוא נמוך מהמחיר המוסכם ונכתב בחוזה כדי להתחמק מתשלום אגרת הרישום או ממס שבח מקרקעים ניתנת להוכחה בעדים (קרי: בעדות בעל-פה)....' והטעם לכך הוא: כי 'מותר להוכיח בעדים פגם כזה אשר אינו משנה מתוכן החבות בלבד, אלא יורד לשורשו של עניין...'; וכן 'אף משום תיקונו של עולם כדי שלא יהא חוטא נשכר'. "( שם ).

6.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי פסק דינו של בית משפט השלום בוסס על ממצאים עובדתיים שהושתתו על ממצאי מהימנות, ובכגון דא לא תתערב ערכאת הערעור. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי על אף שבית משפט השלום לא היה רשאי להסתמך בהנמקתו על סירובו של המבקש להיבדק בבדיקת פוליגרף, הרי שיש די והותר ראיות שהונחו לפני בית משפט השלום מלבד סירובו של המבקש להיבדק במכונת פוליגרף, ולכן אין באזכור בדיקת הפוליגרף כשלעצמו כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. כנגד פסק דין זה מכוונת הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

7.

גם לפני בית משפט זה שב המבקש ומעלה טענתו לפיה לא היה רשאי בית משפט השלום לשמוע עדים וראיות הסותרים את התמורה הכתובה בהסכם השני, זאת בהתבסס על הכלל האוסר סתירת מסמך בכתב באמצעות טענה בעל פה. כמו כן מוסיף המבקש ופורש לפני בית משפט זה את טענותיו לגופן של הראיות והעדויות שנשמעו בבית המשפט, אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי איני נדרש לפירוט טענות אלה.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

9 .

הבקשה אינה ממלאת אחר המבחנים המושרשים בפסיקתו של בית משפט זה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", לפיהם הרשות לערער תינתן רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. בנסיבות העניין לא שוכנעתי מטיעוני המבקש כי מתעוררות בעניינו שאלות כגון דא. כל טיעוניו של המבקש מתמצים בנסיבות הפרטניות של ההסכמים שנחתמו בינו לבין המשיבים, ומשכך אין לומר כי מתעוררת במקרה דנן שאלה משפטית או עקרונית.

10.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. כפי שהדגיש זאת בית המשפט המחוזי, ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ועל אחת כמה וכמה כאשר אלו מושתתים על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים שהופיעו לפניו. בנסיבות אלה הערכאה הדיונית נהנית מיתרון משמעותי על פני ערכאת הערעור בשל יכולתה להתרשם באופן ישיר מאותות האמת ומשפת גופם של העדים, ובשל כך התערבות בממצאיה לא תתרחש על דרך הכלל [ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל , פ"ד נב(4) 563, 568 (1998); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר" , פ"ד נא(4) 687, 695 (1997); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.6.05), סעיף 15].

11 .

זאת ועוד, באשר לטענתו של המבקש בדבר הכלל האוסר על סתירת מסמך בכתב באמצעות אמרה בעל-פה, הרי שבית המשפט המחוזי נתן דעתו לטענה זו ודחה אותה כדין, שכן לכלל האמור הוכרו חריגים כפי שעמד על כך קדמי בספרו [כן ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 494 (מהדורה שביעית, 1995)]. ודוק, צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי לא היה זה ראוי לבסס את הנמקתו של בית משפט השלום על סירובו של המבקש להשתתף בבדיקת פוליגרף, אולם משעה שפסק דינו של בית משפט השלום הושתת על ראיות נוספות שדי בהן כדי להגיע למסקנה אליה הגיע, הרי שלא מתקיימת הצדקה להתערב בפסק הדין.

12.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות, אולם המבקש ישלם 3,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.