רע"א 6572/14 פלוני נ. מדינת ישראל משטרת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 12.8.2014 (ע"א 5310-06-14, השופטת ב' טולקובסקי ). בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו ערעור שהגיש המבקש, על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, וכן דחה ערעור שכנגד של המשיבה (תא"מ 38356-09-12, השופט מ' קרשן ).

הרקע העובדתי להליכים המשפטיים

2.

המבקש קיים קשר אינטימי קצר מועד עם אישה פלונית, אשר עלה על שרטון והגיע לסיומו. לאחר שקשר זה הסתיים הגישו שניהם תלונות במשטרה, זה כנגד זו, בעיקר בגין מעשי הטרדה נטענים. לדיון שבפני רלוונטי הטיפול בתלונתה של האישה, שהוגשה ביום 21.2.2011 במשטרת כפר סבא. בתלונה זו היא טענה שנגרם נזק לרכבה וכן שהיא סובלת מהטרדות והתנכלויות. כמו כן, היא ציינה שהיא חושדת במבקש כמי שאחראי לכך (להלן: התלונה ). יצוין, כי לתלונה לא צורפו, גם בהמשך, תמונות או דו"ח שמאי של הנזק שנגרם לרכב, לפי טענת המתלוננת, למרות שאלו התבקשו על-ידי המשטרה.

3.

ביום 23.2.2011 הגישה האישה לבית משפט השלום בכפר סבא בקשה לצו כנגד המבקש לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (ה"ט 45176-02-11, השופט מ' קרשן ). בית משפט השלום קיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים וקבע כי לא השתכנע שיש בידי האישה אסמכתאות לחשדות שהעלתה כנגד המבקש בתלונה. על כן, הוא לא הוציא צו כאמור.

4.

ביום 8.11.2011, כתשעה חודשים לאחר הגשת התלונה, זומן המבקש לחקירה במשטרת כפר סבא בנוגע לאמור בה. במהלך החקירה הציג המבקש לחוקרו את פרוטוקול הדיון וההחלטה בה"ט 45176-02-11 הנזכר לעיל. לאחר חקירתו, הובא המבקש בפני הקצין הממונה, פקד אהרון רנד (להלן: הקצין הממונה ). הקצין הממונה הורה למבקש לחתום על כתב ערובה, במסגרתו תינתן ערבות עצמית בסך 5,000 שקל למשך 30 יום על מנת להבטיח שהמבקש לא ייצור קשר עם האישה ולא ייפגש עמה, וכן לשם הבטחת התייצבותו בתחנת המשטרה ובבית המשפט, ככל שהדבר יידרש. המבקש סירב לחתום על כתב ערובה זה, מטעמים "עקרוניים", וטען כי המשטרה משמשת "כלי ניגוח" בידי האישה. בשל סירובו זה, החליט הקצין הממונה לעצור את המבקש. בדו"ח שכתב הקצין הממונה צוין כי הוא שוכנע שקיים חשד סביר שהמבקש ביצע עבירות של היזק לרכוש והטרדות. עילת המעצר שצוינה בדו"ח היא הבאת החשוד לבית המשפט על מנת שזה יקבע תנאים לשחרורו. שעת המעצר, כפי שנרשמה בדו"ח, הייתה 16:20.

5.

המבקש נעצר, והובא לבית משפט למחרת היום (מ"י 16325-11-11, השופטת ד' מרשק מרום ). בית משפט השלום קיבל את עמדתו של המבקש, ובכלל זה את טענתו כי אין טעם בהרחקה מן האישה זמן כה רב לאחר האירוע, והורה על שחרורו לאחר שיחתום על ערבות עצמית בסך 5,000 שקל על מנת להבטיח התייצבות לחקירה או המשך ההליכים בעניינו ככל שיהיו כאלה.

6.

להשלמת התמונה יצוין, כי לימים קיבל המבקש הודעה על סיום החקירה בגין התלונה בשל היעדר ראיות מספקות. המבקש פנה למשטרת ישראל והלין על עילת הסגירה של התיק, וביום 14.3.2012 קיבל הודעה שהמשטרה קיבלה את גרסתו וסגרה את התיק מחוסר אשמה.

ההליכים הקודמים

7.

ביום 19.9.2012 הגיש המבקש תביעה בבית משפט השלום כנגד המדינה על סך של 75,000 שקל בעילה של מעצר שווא. המבקש טען כי החלטותיה של המשטרה בעניינו היו נגועות בכשלים שעלו, כל אחד מהם בנפרד, לכדי רשלנות. בין היתר, טען המבקש כי המשיבה התרשלה כשחייבה אותו לחתום על תנאי שחרור, למרות שלא התקיימה כנגדו עילת מעצר, וכי הוא היה רשאי להתנגד להטלת הערובה בתנאים. הוא הוסיף וטען כי הייתה התרשלות כלפיו בכך שלא הובא בפני שופט מיד לאחר סירובו לחתום על כתב הערובה. המשיבה טענה מנגד כי הקצין הממונה אשר החליט בעניינו של המבקש לא התרשל בנסיבות העניין, וכי מכל מקום גם אם היו תקלות בהתנהלות המשיבה הרי שנותק הקשר הסיבתי ביניהן לבין המעצר. בנוסף לכך, טענה המשיבה שהמבקש לא הקטין את נזקו בכך שלא הגיש ערר על החלטת הקצין הממונה, וכי בשל כך יש לזקוף לחובתו את מלוא הנזק שנגרם בסופו של דבר. עוד נטען, מטעם המדינה, כי על כל פנים לפי סעיף 42(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) תוצאותיו של סירוב לתנאי ערובה היא מעצר, ודי בכך כדי לדחות את הטענה בדבר אי חוקיותו של המעצר. ביחס לקיומה של עילת מעצר, טענה המשיבה כי אכן התקיים החשד הסביר הנדרש לשם ביסוסה, בהתחשב בכך שהחשד הסביר הנדרש בתחילת החקירה נמוך יותר מאשר בהמשכה, וכי נוכח השעה שבה נעצר המבקש לא היה פסול בהבאתו לדיון במעצרו רק ביום המחרת.

8.

בית משפט השלום קבע כי לא התקיימה עילת מעצר בעניינו של המבקש, לפי סעיף 13 לחוק המעצרים, כנדרש לצורך הפעלת סמכות של הטלת ערובה על מי שאינו עצור לפי סעיף 27(ד) לחוק זה. בית משפט השלום קבע כי סעיף 42(ד) לחוק המעצרים, המורה כי משסירב חשוד לתנאי הערובה הוא ייעצר, מעגן סמכות שבשיקול דעת, ולא סמכות שבחובה, הגם ששיקול דעת זה הוא מצומצם. בית משפט השלום קבע עוד כי, מכל מקום, בנסיבות העניין לא היה מקום לעצור את המבקש, וניתן היה לחייבו בערובה להבטחת התייצבותו לדיון שיפוטי בלבד (כפי שאכן נעשה, בדיעבד, בבית המשפט). לצורך חיוב זה, כאמור, לפי סעיף 42(ב) לחוק המעצרים, אין צורך בהסכמתו של החשוד. עוד קבע בית משפט השלום, כי המשיבה התרשלה בכך שלא הביאה את המבקש בפני שופט בהקדם האפשרי, אלא רק ביום המחרת. עם זאת, בית משפט השלום קבע כי המבקש לא פעל להקטנת נזקו, משלא הגיש ערר על החלטת הקצין הממונה להורות על מעצרו (לפי סעיף 43 לחוק המעצרים) עוד באותו היום. בית משפט השלום העריך את נזקו של המבקש ב-8,000 שקל, ואמד את אחריותו של המבקש לנזק שנגרם לו בשיעור של 50%. על כן, פסק לו בית משפט השלום פיצוי בסך של 4,000 שקל. בנסיבות העניין, בשים לב לסכום המקורי של התביעה ולאופן ניהולה, בית משפט השלום לא פסק למבקש הוצאות.

9.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, ואילו המשיבה מצדה הגישה ערעור שכנגד. המבקש טען כי טעה בית משפט השלום בכך שייחס לו אשם תורם. בנוסף, הלין המבקש על דחייתה של בקשה נוספת שהגיש לאסור את פרסום שמו בשל פגיעה בפרטיות, וכן על ההוצאות שנפסקו לחובתו בגין בקשותיו בנושא זה. לעומת זאת, המשיבה טענה כי חתימה של המבקש על התנאים, המינימליים לשיטתה, שלהם נדרש להסכים, וכן הגשת ערר לפי סעיף 43 לחוק המעצרים על עצם ההחלטה להטיל עליו תנאי ערובה היו מאפשרים לו להקטין את נזקו לחלוטין, ואף למנועו.

10.

בית המשפט המחוזי דחה את עיקר הערעור שהגיש המבקש, מלבד בכל הנוגע לחלק שנסב על פרסום שמו (אשר התקבל). כמו כן, הוא דחה את הערעור שהגישה המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן יש לייחס למבקש אחריות חלקית לנזקו, אך מטעמים שונים מאלו שפורטו בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 43 לחוק המעצרים אינו מקנה לעצור זכות לערור על ההחלטה לעוצרו בטרם הובא לפני שופט, אלא רק לאחר מכן, בכל הנוגע לסבירות תנאי הערובה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע שהמבקש תרם תרומה ממשית למעצרו בכך שלא חתם על תנאי הערובה שנקבעו, ושלא היו כרוכים בכל פגיעה בפועל בזכויותיו, וזאת מסיבות עקרוניות בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש יכול היה לחתום על התנאים, ובהמשך לכך להגיש ערר לפי סעיף 43 לחוק המעצרים על סבירות תנאי הערובה בעניינו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לייחס למבקש אשם תורם בשיעור של 50%. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענותיו של המבקש בדבר גובה הנזק ובכל הנוגע לפסיקת ההוצאות, ונמנע אף הוא מפסיקת הוצאות לטובתו.

הבקשה לרשות ערעור

11.

המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה עקרונית וחוקתית: האם ניתן לפגוע בזכותו של אדם לחירות כאשר אין כנגדו עילת מעצר, וכאשר הוא מסרב לתנאיה של הערובה שהושתה עליו לייחס לו אשם תורם, בה בשעה שהיה זכאי להתנגד למעצר ללא כל חתימה נוספת. המבקש טוען כי ייחוסו של אשם תורם בנסיבות כאלה אינו מאפשר להתנגד באופן לגיטימי למעצר מבלי שהדבר יהיה כרוך בניהול הליכים משפטיים, שאף כרוכים בעלויות. לגישת המבקש, המדובר בשאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ולא קיימת בה פסיקה מנחה. עוד טוען המבקש, כי יש להיעתר לבקשה כיוון שמדובר בסוגיה בעלת "אורך חיים קצר", אשר הסיכוי כי תמצא את דרכה לבית המשפט העליון במתכונת של ערעור בזכות הוא נמוך. לחלופין, טוען המבקש כי אף אם יש לייחס לו אשם תורם, החלטתו של הקצין הממונה לעוצרו לאחר שסירב לחתום על כתב הערובה הייתה רשלנית, ולכן ניתק הקשר הסיבתי בין סירובו לחתום לבין המעצר. המבקש הוסיף וטען, כי מכל מקום, אי הבאתו בפני שופט במהירות האפשרית עלתה אף היא כדי רשלנות נוספת, המנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלותו הנטענת לבין הנזק.

12.

ביום 6.11.2014 הוריתי על הגשת תגובה על-ידי המשיבה. ביום 6.1.2015 הגישה המשיבה את תגובתה, ובה טענה כי עמדתו של המבקש בדבר זכותו להתנגד למעצר בלתי חוקי איננה מעלה שאלה כללית ואיננה חורגת במקרה זה מנסיבות המקרה הקונקרטי. המשיבה הצביעה על כך שהתנגדותו של המבקש לא הייתה למעצר עצמו, אלא להטלת ערובה עם תנאים, כפי שמאפשר סעיף 27(ד) לחוק המעצרים, בהתקיים עילת מעצר לפי סעיף 13 לחוק זה. לטענת המשיבה, המבקש מבצע "היקש" מן הזכות שלא להסכים למעצר בלתי חוקי ומבסס עליו זכות לכאורה שלא להסכים לשחרור בערובה עם תנאים. אולם, לשיטתה, אין מקום להיקש זה בשים לב למידת הפגיעה השונה בזכויות בשני המקרים. המשיבה טענה עוד, כי אף אם המבקש היה זכאי לסרב לחתום על כתב הערובה הרי בשים לב לפגיעה המזערית בזכויותיו היה עליו להימנע מלבחור באפיק פעולה זה. לשיטתה של המשיבה, המגבלות שהוטלו על המשיב בכתב הערובה היו מינוריות ואף תיאורטיות באופיין, כפי שקבעו גם הערכאות הקודמות, וכי אף המבקש עצמו ציין שהתנגדותו לתנאים הייתה "עקרונית". המשיבה ציינה כי יש לאפשר למשטרה שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על שחרור חשודים ולהימנע מהרתעת יתר שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. לבסוף, טענה המשיבה כי קביעה לפיה חשוד בביצוע עבירה יוכל על דעת עצמו לסרב לחתום על תנאי שחרור בערובה עלולה לעודד עשיית דין עצמית ולרפות את ידיה של המשטרה.

13.

המשיבה טענה כי מכל מקום היה נכון לייחס למבקש אשם תורם, בנסיבות שבהן סירובו לחתום על כתב הערובה הוא שהביא בפועל למעצרו, ומקל וחומר כך כאשר התנאים בכתב הערובה לא הגבילו בפועל את חירותו. לעמדת המשיבה, על המבקש היה לחתום על תנאי כתב הערובה ומיד לאחר מכן להגיש עליהם ערר לפי סעיף 43(1) לחוק המעצרים. משלא עשה זאת, כך נטען, יש לייחס למבקש אשם תורם שאף עולה על 50%.

14.

המשיבה ציינה עוד, כי סעיף 44(א) לחוק המעצרים מאפשר לאדם במצבו של המבקש להגיש ערר על מעצרו גם כאשר טרם חלפו 24 השעות שנקצבו בחוק לשם הבאתו בפני שופט. לכן, כך נטען, ניתן אף לייחס לו חבות בגין אי הקטנת הנזק. עוד טוענת המשיבה כי התרשלותו של קצין המשטרה במעצרו של המשיב לא ניתקה את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות של המבקש למעצר, אשר היה מודע לחלוטין לכך שייעצר אם לא יסכים לחתום על כתב הערובה.

15.

לסיכום טענותיה, הוסיפה המשיבה כי למעשה ניתן לייחס למבקש הן אשם תורם והן הימנעות מהקטנת הנזק (בהפניה למאמרו של יהודה אדר, "הקטנת נזק ואשם תורם – הילכו שניים יחדיו?" משפט ועסקים י 381, 405-403 (2009)).

דיון והכרעה

16.

לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, כאשר ההכרעה בשאלות שמעוררת בקשה אינה צפויה לשנות את התוצאה המעשית שאליה הגיעו הערכאות הקודמות, אין בכך בלבד כדי להצדיק הענקתה של רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 235/12 אירוס הגלבוע בע"מ נ' עומר הנדסה בע"מ , פסקה 7 (27.2.2012)).

17.

ראשית לכול, יש לומר כי שני פסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש מבוססים על מושכלות יסוד: הפעלה לא ראויה של סמכויות מעצר, ולא כל שכן החלטה על מעצר ללא עילת מעצר, עשויות להניח בסיס לאחריות בנזיקין. הביסוס הפורמאלי לאחריות זו נמצא בפקודת הנזיקין, וליתר דיוק בעוולת הרשלנות, אך מן הבחינה העקרונית, אין ספק שהיא שואבת מן ההגנה החוקתית על הזכות לחירות, ובמובן זה המדובר בתביעה שניזונה גם מן המשפט החוקתי ולא רק מדיני הנזיקין (ראו והשוו: דפנה ברק-ארז עוולות חוקתיות

(1993); דפנה ברק-ארז "עוולות חוקיות בעידן חוקי היסוד" משפט וממשל

ט 103 (2006); רע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל , פסקאות י-י"א (6.1.2015) (להלן: עניין גליק )). המחלוקת בענייננו אינה נסבה על כך, אלא על השאלה של הפחתת סכום הפיצויים בשל התנהגותו של הפרט הנוגע בדבר.

18.

במקרה זה, פסקי הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי התייחסו חליפות לעקרונות של אשם תורם ושל הקטנת הנזק. כשלעצמי, אני סבורה שהמסגרת הנכונה לדיון במקרה הנוכחי היא זו של הקטנת הנזק (ראו למשל: ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ''ד מה(4) 45 (1991) , ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות

297-296 (2012) וההפניות שם). הנזק הכרוך במעצרו של המבקש ללא עילה נבע כל כולו מהחלטתו של הקצין הממונה. המבקש עצמו לא היה אשם בהחלטה זו – אדרבה, הוא ניסה להניא את הקצין הממונה ממנה. השאלה שבה יש להתמקד היא האם המבקש צריך היה להקטין את הנזק שנוצר כתוצאה מן ההחלטה בדבר מעצרו באמצעות הסכמה לחתום על תנאי הערובה, ולו בשלב מאוחר זה של התפתחות הדברים.

19.

טענתו של המבקש היא, למעשה, שלא נכון היה לדרוש ממנו להקטין את נזקו מאחר שהפעולה שנדרשה ממנו היא פעולה אשר הייתה לו זכות להימנע ממנה. כידוע, העיקרון של הקטנת הנזק מוחל לא רק על-פי שיקולים מעשיים שעניינם מה יכול היה הניזוק לעשות אלא גם על-פי שיקולים נורמטיביים שעניינם מה ראוי היה לדרוש ממנו לעשות. כך למשל, עובד שפוטר שלא כדין אינו נדרש לחפש עבודה באופן מיידי, ומותר לו להיאבק על החזרתו לעבודה (ראו: ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר , פ''ד נד(1) 817 ( 1998 ) ).

בדומה לכך, מי שניזוק בגופו אינו חייב להסכים לכל טיפול רפואי שעשוי לשפר את מצבו, כאשר טיפול זה כרוך בפגיעה בשלמות גופו ובזכויותיו (ראו: ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם

(12.3.2013) ).

20.

התשובה לשאלה האם היה מקום להחיל את החובה להקטנת הנזק נגזרת מנסיבות כל מקרה. לא בנקל תוחל חובה זו בהקשר של הפעלת סמכות מעצר, בשים לב לאופייה הפוגעני של הסמכות ולחוסר האונים היחסי של מי שמוכפף לה. עם זאת, אינני סבורה שנסיבות המקרה מתאימות לדיון בשאלה זו בהיבטים העקרוניים שלה. התנאים שעליהם נדרש המבקש לחתום לא היו כרוכים בכל הכבדה עליו, ואף הוא עצמו הודה בכך. המבקש, שהוא עורך דין במקצועו, אף נפגש עם עורכת דין לאחר מעצרו, וניתן להתרשם כי היה מודע לאפשרויות העומדות בפניו. לא מצאתי אפוא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרי "גלגול שלישי".

21.

לקראת סיום, דומה שלא יהיה מיותר לחזור ולהבהיר עד כמה יש להקפיד בהפעלתן של סמכויות מעצר. אלא, ששיקול זה קיבל ביטוי בפסיקתן של הערכאות הקודמות. בשולי הדברים, אציין עוד כי צודק המבקש שהסוגיה החשובה של פיצוי בגין מעצר שלא כדין אינה מגיעה תדיר לפתחו של בית משפט זה. אולם, אך לאחרונה, בעניין גליק , ניתנה רשות ערעור בשאלות הנוגעות לפיצוי בגין מעצר כזה (אף אם השאלות שהתעוררו באותו מקרה אינן זהות לאלו שמתעוררות במקרה דנן). יש להניח כי ככל שיהיה צורך בכך, תוענק רשות ערעור לדיון בבקשה שמעוררת שאלות בתחום זה גם בעתיד, במקרה המתאים.

22.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.