רע"א 6604/06 עו"ד כרמית אסף נ. שלום עמרי

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט י' זפט) מיום 27.7.06, לפיה דחה את בקשת המבקשת למתן צו מניעה שיאסור על העברת זכויות בנכס מן המשיב 1 למשיב 3.

2.המבקשת, שהינה עורכת דין, מתגוררת בשכירות זה כ-16 שנים בדירה בתל אביב (להלן - הנכס), אשר המשיב 1 הוא בעל הזכויות בה. מדובר בזכויות המוגדרות כזכויות חכירה מהוונות הרשומות אצל המשיבה 6. המשיב 1 החליט למכור את זכויותיו בנכס, והמבקשת הביעה רצונה לרכשן. לאורך מספר חודשים התנהל משא ומתן בין המבקשת לבין המשיב 1, בין היתר באמצעות עורך דינו, המשיב 2, באשר להסכם למכירת הנכס. במהלך המשא ומתן הוחלפו מספר טיוטות בין הצדדים ונערכו תיקונים בנוסח ההסכם. המבקשת והמשיבים 1 ו-2 קבעו להיפגש ביום 9.2.06 לצורך עריכת תיקונים סופיים בהסכם וחתימה עליו. המבקשת הגיעה למשרדו של המשיב 2 במועד הנזכר עם שיק בנקאי על סכום בשקלים השווה ל-68,000 דולר, והמשיב 2 הציע כי ימתינו למשיב 1. משבושש המשיב 1 להגיע, ובשל חילוקי דעות מסויימים באשר לנוסח הסופי של ההסכם, נדחתה הפגישה ליום 12.2.06. ביום 12.2.06, טרם עריכת הפגישה, התקשר המשיב 2 למבקשת והודיע לה כי לא ניתן לגשר על הפערים המהותיים בין הצדדים ולפיכך הגיע המשא ומתן ביניהם לקיצו. כמו כן הוסיף, כי בכוונת המשיב 1 להציע את הדירה למכירה לצדדים שלישיים. ואכן, ביום 5.3.06 נערך הסכם מכר לגבי הנכס בין המשיב 1 לבין המשיב 3. יש להוסיף, כי לטענת המשיב 1 לא שילמה לו המבקשת דמי שכירות מאז חודש יוני 2005. ביום 6.4.06 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת החוזה שלטענתה נכרת בינה לבין המשיב 1 בנוגע לנכס. בד בבד הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להעביר את הזכויות בנכס למשיב 3 עד להכרעה בתובענה. יצויין, כי טענותיה של המבקשת הופנו בעיקר נגד פרקליטו של המשיב 1 (הוא המשיב 2). בית משפט קמא דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, ומכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.בית משפט קמא קבע כי המבקשת לא הוכיחה לכאורה כי בין הצדדים נכרת חוזה. הממצא הלכאורי היה כי המשיב 1 לא התכוון להיכנס לקשר חוזי מחייב עם המבקשת אלא בדרך של חתימת הצדדים על נוסח הסכם סופי שיוסכם עליו. אינדיקציה לכך הייתה סירובו של המשיב 1, אף לפי גרסתה של המבקשת, לקבל תמורה כלשהי טרם חתימה על ההסכם. כמו כן, עולה כי לא הייתה גמירת דעת באשר לפרטים מהותיים בהסכם, כמו שער הדולר לתשלום התמורה והצהרה על היעדר חריגות בניה. על כן, סבר בית משפט קמא שהמבקשת לא הרימה את הנטל להראות כי טיוטת ההסכם השתכללה לכדי חוזה מחייב. באשר למאזן הנוחות קבע בית משפט קמא כי הנזק שעלול להיגרם למשיב 1 בנסיבות דנא עולה על זה שייגרם למבקשת. צוינה העובדה כי יחלוף זמן רב עד לסיומו של המשפט, וכן נאמר בהחלטה, כי הואיל והמשיב 1 הינו בן 84, נראה שמתן הצו הזמני יפגע בצורה קשה בזכותו לממש את קניינו. המבקשת חוזרת וטוענת כי נכרת חוזה בינה לבין המשיב 1, על אף שלא נחתם על ידם.

3.דין הבקשה להידחות מבלי שנדרשת תשובה. לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר הנלווה לה, לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין הזכות לכאורה ומאזן הנוחות. לאחר ששוחח המשיב 2 עם המבקשת ביום 12.2.06 והבהיר לה כי אין המשיב 1 מעוניין להמשיך במשא ומתן עמה, החלו בני משפחתו של המשיב 1 לנהל משא ומתן עם רוכשים פוטנציאליים אחרים. ביום 5.3.06 התקשר המשיב 1 בחוזה למכירת הזכויות בנכס עם המשיב 3. כאמור, המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי אך ביום 6.4.06. חוסר המעש שהפגינה המבקשת בפרק הזמן שבין מועד שיחתה עם המשיב 2 ביום 12.2.06 לבין מועד פנייתה לבית המשפט, מצביע לכאורה על כך שהמבקשת לא סברה בינה לבינה כי המשא ומתן בין הצדדים השתכלל לכדי חוזה מחייב. אם אכן, כפי שטענה המבקשת, נכרת חוזה בינה לבין המשיב 1 גם בלא חתימה עליו, כיצד הדבר מתיישב עם כך שלאורך כל התקופה לא הועברה כל תמורה למשיב 1 ואף אין טענה מצידה, כי ניסתה לשלם התמורה? אם אכן, כטענתה, לא היה שיתוף פעולה מצידם של המשיבים 1 ו-2, כיצד זה לא פנתה לבית המשפט באופן מיידי על מנת למנוע את האפשרות שהמשיב 1 יתקשר עם אחר בחוזה מכר, כפי שאכן קרה? כלומר, חלוף הזמן מיום 12.2.06 ועד ליום 6.4.06 בלא פעולה של המבקשת למימוש זכויותיה אינו מתיישב עם טענתה כי נכרת חוזה, אף בלא חתימה פורמלית. משמע, המבקשת לא הצליחה לבסס זכות לכאורה. בחינת התנהלותה של המבקשת עובר להגשת ההליכים בבית משפט קמא, מובילה למסקנה הלכאורית כי אין לקבל את טענותיה של המבקשת באשר לכריתת חוזה בינה ובין המשיב 1. בהקשר זה יש לציין כי על פי החוזה עם המשיב 3 הוא כבר היה אמור לשלם את מלוא התמורה בגין הזכויות בנכס שרכש. לכן, קביעה כי אין להעביר לידיו את הזכויות בנכס נשוא הבקשה עלולה לפגוע בזכויותיו. ניתן להשקיף על התקופה הנזכרת אף כמצביעה על שיהוי. כאמור, ביום 12.2.06 נודע למבקשת כי מבחינתם של המשיבים 1 ו-2 לא נחתם הסכם מחייב עמה וכי יש בכוונתם לנהל משא ומתן עם אנשים נוספים. המבקשת פנתה לבית המשפט המחוזי רק ביום 6.4.06, קרוב לחודשיים לאחר שנודע לה על עמדתם זו של המשיבים 1 ו-2. המבקשת מציינת בהקשר זה כי ביום 17.3.06 נודע לה שהנכס נמכר למשיב 3. אף אם כך הוא, אין זה ברור מדוע לא פנתה במועד מוקדם יותר לבית המשפט. חזקה על המבקשת, כמי שסברה שנכרת עמה חוזה, שתפעל לטובת אכיפתו מיד עם קבלת ההודעה שבכוונת המשיבים 1 ו-2 להציע את הנכס לרוכשים פוטנציאלים נוספים. משלא נהגה כן, הייתי דוחה את הבקשה אף לאור השיהוי האמור.

4.הבקשה לרשות ערעור נדחית איפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לצו מניעה זמני על פי צד אחד שהוגשה בגדר הבקשה העיקרית.