רע"א 6609/96 ANHEUSER-BUSCH INCOR נ. PODNIKBUDEJOVICKY BUDVAR, NARODNI

זו בוטלה בערעור, לאחר נטילת רשות: ע"א 784/88 (פ"ד מד(2) 531). נפסק, מפי השופט ברק, כי העילה היחידה לתקיפת כינוי חוץ הרשום בישראל היא בטענה כי כינוי החוץ אינו מוגן בארץ המקור. בקשה לדיון נוסף נדחתה ביום 13.9.92: ד"נ 376/90 פ"ד מו(4) 843. בסעיף 32 לפסק הדין בדיון הנוסף (בעמ' 865) העלה השופט דב לוין, שמעטו יצא פסק הדין, את השאלה, מה הדין אם לאחר שהרשם קבל הודעה מהמשרד הבינלאומי על דבר רישומו של כינוי מקור באחת מן המדינות הכלולות בהסדר נפגמו הליכי הרישום בפגם היורד לשרשו של ענין; אך לדידו לא היתה השאלה טעונה הכרעה משום שהרשם פעל במקרה דנן באופן תקין על פי הנדרש ממנו בחוק. התוצאה האופרטיבית היתה איפוא שמכתבי הטענות של החברה האמריקאית נמחקו כל הקטעים שבהם נטען כי כינוי המקור של החברה הצ'כית אינו בר תוקף. עם זאת נשארו שתי התובענות תלויות ועומדות בבית המשפט המחוזי.

2.בשנת 1995 הגישה החברה המאריקאית לבית המשפט המחוזי שתי בקשות לתיקון כתבי טענותיה ובהם עתרה לארבעה תיקונים: א. הוספת טענה שרישום זכותה של החברה הצ'כית נעשתה על ידי הרשם ללא שערך את הבדיקות הנחוצות וללא שביצע את הפעולות הנחוצות, ולפיכך הרישום אינו תקף; ב. הוספת טענה שאין התאמה בין רישום כינוי החוץ בפנקס המקומי לבין רישומו בפנקס הבינלאומי; ג. הוספת טענה כי החברה הצ'כית מנועה מלהתנגד לשימוש בכינוי Budweiser על ידי החברה האמריקאית; ד. הוספת טענה כי החברה האמריקאית אינה עושה שימוש ללא כדין בכינוי המקור שבמחלוקת.

בית המשפט המחוזי קיים קדם משפט ובגדרו הוא נעתר אך לבקשת התיקון בנושא השלישי(ג) ודחה את הבקשה בשאר הנושאים. ברע"א 6233/96 עותרת החברה הצ'כית למתן רשות לערער על החלטת התיקון בנושא השלישי (ג); ברע"א 6609/96 עותרים החברה האמריקאית ובעלי הרשיון למתן רשות לערער על שבית המשפט המחוזי לא התיר להם את התיקונים שבקשו בנושאים הראשון (א) והשני (ב). הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את הבקשה ברע"א 6239/96. לענין זה רואה אני את הבקשה ברע"א 6239/96 כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לעומת זאת נחה דעתי שדין הבקשה ברע"א 6609/96 להידחות.

3.הבקשה ברע"א 6239/96 מבוססת על הטענה שהחברה הצ'כית מושתקת מלעורר את טענותיה לאור שני הסכמים משנת 1911 ומשנת 1939 שנערכו על ידי מי שהחברה האמריקאית היא חליפתו לבין שתי מבשלות בירה שלטענת החברה האמריקאית טוענת החברה הצ'כית שהיא חליפתן. מתצהירו של מר פטר ויס, שניתן לתמיכה בבקשות, יוצא שהחברה האמריקאית היתה ערה כבר מלכתחילה לקיומה של הטענה האמורה ובמתכוון לא כללה אותה בין טענותיה המקוריות; הטעם לדבר: החברה האמריקאית חששה שכל עוד רישומה של החברה הצ'כית בעינו יעמוד יוכלו לא רק החברה הצ'כית אלא גם צדדים שלישיים לעשות שימוש בחוזים כנגד החברה האמריקאית. ממשיך המצהיר וכותב בסעיף 4 לתצהירו:

“Hence it was thought important that the conflict between the parties be decided on the basis of the inherent invalidity of the appelation of origin registration rather than on the basis of agreements binding only as between the litigants”.

להלן מפרט המצהיר בסעיף 5 לתצהיר כי לאור החלטות בית המשפט העליון "אין לחברה האמר יקאית ברירה " (“A-B has no choice”) אלא לסמוך על הסכמים שתכנם ידוע לחברה הצ'כית שאף זו הסתמכה עליהם בהליכים שמחוץ לישראל ולפיכך היא לא תיפגע על ידי הצגתם.

4.השופטת המלומדת סברה שאין מניעה להרשות לבעל דין אשר הגביל את תביעתו מלכתחילה לטענות מסויימות מטעמים של טקטיקה משפטית לחזור בו ולתקן את כתב טענותיו; היא הוסיפה וציינה כי "אפילו טעתה התובעת, בעת הגשת התביעה בהבנת המצב המשפטי, או בטקטיקה המשפטית בה נקטה, אין בכך כדי למנוע בעדה מלתקן טעות זו, במיוחד כאשר טרם נשמעו ראיות".

סבור אני שהשופטת המלומדת שגתה בהחלטתה. מתצהירו של ויס אך ברור הוא שלא חלה כל טעות מצדה של החברה האמריקאית בהבנת המצב המשפטי; משנקטה החברה האמריקאית ביודעין בעמדה שלא תעלה על הפרק את החוזים הישנים משנת 1911 ומשנת 1939, היא הסכימה מראש שהדיון בשתי התובענות יתרכז בשאלת תקפות הרישום; הכלל הוא שמי שביודעין נמנע מלהעלות טענה בכתבי טענותיו, אין מתירים לו בשלב מאוחר יותר לחזור בו: ע"א 351/61 פ"ד טז(1) 481, והשווה: ע"א 199/82, 200, פ"ד לט(1) 225, 237 והמקרה שלפנינו אינו יוצא מן הכלל. בהעמידה את זירת המריבה אך על שאלת תוקף הרישום הצהירה החברה האמריקאית מכללא, שכל מערכת עובדתית אחרת שבין בעלי הדין אינה דרושה לבירור השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין, כמצוות תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 ותכנו של התצהיר אינו מהווה ראייה לסתור. הדברים הם כאן ביתר שאת, כשהמדובר בהליכים שהתחילו להתברר כבר לפני כארבע עשרה שנים והיעתרות לבקשה עשויה להביא לדחיית הבירור עת רבה נוספת.

לפיכך אני סבור שדין הערעור בענין זה להתקבל.

5.הבקשה ברע"א 6609/96 - השופטת המלומדת קבעה לאחר שנתחה את תוכנם של פסקי הדין שנתנו בע"א 784/88 וד.נ. 376/96 שנסתם הגולל על הטענה שרישום זכותה של החברה הצ'כית נעשה ללא שביצע הרשם את הפעולות הנחוצות וללא שערך את הבדיקות הנחוצות. למקרא פסק הדין בע"א 784/88 יוצא שאופרטיבית נקבע בו שאין לתקוף את תוקף הרישום בישראל של כינוי המקור אלא אם הכינוי אינו מוגן בארץ המקור. תוצאה זו לא שונתה בדיון הנוסף בד.נ. 376/90. השופטת המלומדת סברה כי כל שאר האמירות שנאמרו בדיון הנוסף אין בהן כדי להשפיע על התוצאה האופרטיבית האמורה. עיינתי בטענותיהם המפורטות של הפרקליטים ונחה דעתי שאין עילה מספקת ליתן לחברה האמריקאית רשות לערער בענין זה.

השופטת המלומדת דחתה גם את בקשת התיקון ככל שהיא מתייחסת לנושא השני (ב) לעיל. אחד מטעמיה היה שהחברה האמריקאית פנתה במקביל להליכים אלה לרשם סימני המסחר בבקשה שיפתח "בהליך בחינה ורישום מחדש" של כינויי המקור, עקב השינוי ברישום בפנקס הבינלאומי. השופטת המלומדת הוסיפה וכתבה בהחלטתה שאם ייעשה שינוי ברישום המקומי היא תוכל לעתור מחדש לתיקון נוסף בכתבי טענותיה. נחה דעתי שגם בענין זה אין קיימת עילה למתן רשות לערער.

בנסיבות אלו אין לי צורך ליתן את דעתי לשאר טענותיהם של בעלי הדין וביחוד לטענת החברה הצ'כית שבקשת החברה האמריקאית לתיקון כתבי טענותיה הוגשו באיחור זמן, טענה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי וכשלעצמי איני בטוח שהיא משוללת, בנסיבות הענין, יסוד.

התוצאה היא שאני מקבל את הערעור בע"א 6239/96 ומורה שהתיקון המבוקש בבקשה זו לא יותר, ואם בוצע ימחק נשואו מכתבי הטענות של החברה האמריקאית. הבקשה ברע"א 6609/96 נדחית.

המבקשות ברע"א 6609/96 תשלמנה לחברה הצ'כית שכ"ט עו"ד -. 75,000 ש"ח.