רע"א 662/98 סאלם טואפרה נ. בנק לאומי לישראל בע"מ טבריה

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' פינקלמן) מיום 24.12.97 בבר"ע 1737/97.

ב21.3.93- הגיש המשיב בבית-משפט השלום בחיפה תביעה בסדר-דין מקוצר כנגד המבקשים. בתיק התנהלו מספר הליכים, שעניינם בעיקר דרישת המבקשים לקבל לידיהם מסמכים שונים מידי המשיב. כמו-כן עוכב הדיון לבקשת המשיב עד להכרעה בהליך אחר בין הצדדים, שהתנהל בבית-המשפט המחוזי. ביום 27.7.97 הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהיעדר בקשת רשות להתגונן, ויומיים לאחר מכן ניתן פסק-דין לטובתו. המשיבים פנו לבית-משפט השלום בבקשה כי יבטל את פסק-הדין. בבקשתם, אשר נתמכה בתצהירים של אחד המשיבים ושל בא-כוחם, טענו, כי בין הצדדים התנהל משא ומתן, שלווה בהסכמה "ג'נטלמנית", בלשונם, כי כל עוד מתנהל משא ומתן, אין הם נדרשים להגיש את בקשת הרשות להתגונן.

בית-משפט השלום דחה את הבקשה. בהחלטתו לא התייחס לטעם שהביאו המבקשים לאי-הגשת הבקשה לרשות להתגונן, אלא ציין כי השיקול העיקרי לביטול פסק-דין שניתן בלא שהוגשה בקשה כזו, הוא סיכויי ההגנה לגופם. מאחר שהמבקשים הסתפקו בהצהרה, שיש להם "טענות הגנה טובות", ולא פירשו טענות אלה בבקשה או בתצהירים שצורפו לה, דין בקשתם להידחות. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית-המשפט המחוזי. בבקשה זו צוין, כי למבקשים יש טענת הגנה טובה, המתבססת על חוות-דעת מומחה, אשר ערך חישובים מקצועיים לרבות חישובי ריבית, והגיע למסקנה, כי למשיב מגיע סכום נמוך בהרבה מזה שתבע. טענת הגנה אחרת שמעלים המבקשים היא, שחלק ניכר מהתביעה, אם לא כולה, נדון והוכרע בדיון אחר שנערך בין הצדדים בבית-המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה, בלא התייחסות לטענות ההגנה האמורות, ותוך שבית-המשפט מציין, כי לא מצא עילה להתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום.

בבקשה שלפני שבים המבקשים וטוענים, כי בין הצדדים היתה הסכמה מפורשת שלפיה לא יבקש המשיב פסק-דין כל עוד מתנהל משא-ומתן. כראיה לכך מציינים המבקשים את הזמן הרב שחלף עד שהוגשה הבקשה, וטוענים כי לולא היה מנוע מלבקש פסק-דין מכוח הסכמתו הדיונית, היה המשיב עושה זאת זמן רב קודם לכן. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הבקשה למתן פסק-דין נבעה ממצוקת המשיב בהליך אחר שהוא מנהל עם המבקשים בהוצאה לפועל. לטענת המבקשים, אי-ביטולו של פסק-הדין נותן גושפנקא להתנהגות פסולה של המשיב מטעם דיוני גרידא. עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי לא היה רשאי להתעלם מטענות ההגנה שפירטו המבקשים בבקשת רשות הערעור שהגישו לו.

בתגובתו מכחיש המשיב קיומה של כל הסכמה שהיא מצדו, שלפיה יימנע מבקשת פסק-דין. מעבר לכך טוען המשיב, כי החלטותיהם של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי היו נכונות לגופן, ובכל מקרה, אין ההחלטה במקרה דנן מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת, החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הסוגיה שמעלים המבקשים היא: האם יבטל בית-המשפט פסק-דין שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן כאשר יש לנתבע, לטענתו, טענות הגנה טובות, אך אלה לא פורשו בבקשה לביטול פסק-הדין? סוגיה זו נדונה בעבר בבית-המשפט העליון בהקשרים שונים, ונפסקה בה הלכה (ראו, למשל, ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ , פ"ד לז (4) , 485). המבקשים לא הוכיחו כי עיסוק נוסף בסוגיה זו, בה נפסקה, כאמור, הלכה ותיקה שאינה שנויה במחלוקת, מעורר, בנסיבות דנן, עניין בעל חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה, כנדרש לשם מתן רשות ערעור (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסכום של 10,000 ש"ח.