פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ד
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1. אורי עיני
2. אורלי עיני
נ ג ד
המשיבים:
1. אורה שיפריס
2. חן שיפריס
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום
21.4.08 בת.א 2635/06 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' גורן
בשם המבקשים:
עו"ד י' שמלה
החלטה
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד הנשיא א' גורן) מיום 3.7.2008.
ההליכים שקדמו לבקשה זו
1.
על פי הנטען בבקשה, המבקשים מכרו למשיבים בית ביהוד (להלן: הבית ). הזכויות בבית הועברו ונרשמו על שם המשיבים במינהל מקרקעי ישראל, והמשיבים אף קיבלו את החזקה בבית.
2.
המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לביטול הסכם המכר וכן לסעד של השבה ופיצויים. בד בבד עם הגשת התביעה, ביקשו המשיבים צו עיקול זמני על נכסים של המבקשים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והטיל עיקול זמני על מספר נכסים של המבקשים בהם, בין היתר, נכס אחר ביהוד, זכויות במניות חברת ביטוח, וכלי רכב.
3.
המבקשים הגישו בקשה להמיר את העיקולים באופן שהם ייוחדו ויוטלו על נכסים אחרים. לענייננו רלוונטית בקשתם להמיר את העיקולים כך שיוטלו, בין היתר, על הבית נשוא התביעה. רשם בית המשפט המחוזי, אבי זמיר (להלן: הרשם זמיר ), קבע, ביום 24.12.2007, כי אין מניעה עקרונית להמרת העיקולים, אולם דרש מהמבקשים להשלים נתונים ראייתיים:
"אני סבור כי ניתן, מבחינה עקרונית, להורות על המרת הנכסים והזכויות הכפופים כעת לעיקול, בנכסים ובזכויות המופיעים בבקשה, אך זאת בכפוף להשלמת הנתונים הראיתיים האמורים."
4.
לאחר שהמבקשים הגישו "השלמת נתונים" ביחס לשווי הבית, ניתנה החלטה נוספת על ידי הרשם זמיר, ביום 21.4.2008, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים להמיר את העיקול כך שיחול על הבית, מהטעם שלא ניתן להטיל עיקול על נכס של המשיבים (התובעים במסגרת התביעה העיקרית):
"ככלות הכל, נכון למועד הנוכחי, נכס זה מצוי בבעלות התובעים, מכח ההסכם מיום 8/9/04. אמנם, בכתב התביעה, עתרו התובעים, בין היתר, להורות על ביטול הסכם זה, אך כל עוד לא ניתן סעד אופרטיבי בעניין, לא ניתן להכפיף נכס זה, לצו עיקול, שמעצם טיבו, מוטל על נכסי הנתבעים. המרת הנכסים הכפופים לעיקול בנכס זה, משמעה, בפועל, הטלת עיקול על נכסי התובעים, וזוהי פרוצדורה שאינה קיימת."
5.
המבקשים ערערו על החלטת הרשם זמיר, וערעורם נדחה ביום 3.7.2008, על ידי כבוד נשיא בית המשפט המחוזי, השופט א' גורן (להלן: כבוד הנשיא גורן ), וזאת בהתבסס על שלושה נימוקים:
כבוד הנשיא גורן קבע כי הטענה לפיה יש לאפשר "עיקול עצמי" של הבית "לא הועלתה בהליכים שהתקיימו בפני בית המשפט קמא, ואין ערעור זה המקום הנכון להעלותה".
אף במישור העקרוני, סבר כבוד הנשיא גורן כי אין מקום לקבל את הטענה, שכן לדבריו, מלשונו הפשוטה של סעיף 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), עולה כי אין כוונתו לאפשר עיקול נכסים המצויים בבעלותו של מבקש העיקול עצמו, כי אם לאפשר עיקול נכסים המצויים בבעלותו של אותו אדם אשר ממנו נדרשת הבטוחה לקיום פסק הדין (גם אם אלה מצויים בחזקתו של מבקש העיקול).
בנוסף, ציין כבוד הנשיא גורן, כי הטלת העיקול על הבית תביא למצב שבו (אם תתקבל תביעת המשיבים) בנקודת הזמן בה יוצא הבית מידי המשיבים, לשם העברת הבעלות בחזרה למבקשים, טרם תהיה בידם הבטוחה העיקרית להבטחת התשלום המגיע להם תמורת השבת הנכס. מצב דברים זה, לשיטתו של כבוד הנשיא גורן, מעמיד את המשיבים בסיכון גדול יותר מזה שבו נקבע כי ראוי שיימצאו על פי מאזן הנוחות. לדבריו, הכבדה על בעלי הנכס - טרם הוצא הנכס מידיהם - אינה נראית הגיונית, ואינה מתיישבת עם מטרותיו של העיקול הזמני.
טענות המבקשים
6.
על פסק דינו של כבוד הנשיא גורן מבקשים כעת המבקשים רשות לערער. לטענת המבקשים, המקרה דנן מעורר שאלה משפטית עקרונית בעלת אופי כללי אשר רלבנטית לציבור הרחב, בדבר פרשנות תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. לדבריהם, השאלה המתעוררת הינה, האם לאור העובדה שהמשיבים ביקשו את ביטול המכר, ניתן לראות את הזכויות בבית - לצורך הבקשה לעיקול - כנכס של המבקשים המוחזק בידי המשיבים.
7.
המבקשים טוענים, כי לו היה מדובר בנכסי מיטלטלין של הנתבע אשר היו מצויים בידי התובע, מבקש העיקול, אשר לגביהם לא מתנהל מרשם, ניתן היה להטיל עליהם עיקול, ולדבריהם, לא ברור מדוע המצב שונה כאשר מדובר בזכויות אובליגטוריות שהועברו ונרשמו על שם התובע, וזאת בפרט כאשר התובע עותר לביטול המכר. לטענת המבקשים, תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי חלה על המקרה דנן, שכן הגם שהזכויות הועברו ונרשמו על שם המשיבים, הרי מדובר בזכויות של המבקשים, נוכח ביטול המכר על ידי המשיבים.
8.
חיזוק לטענתם מוצאים המבקשים בעובדה שעצם הטלת עיקול על ידי בית המשפט תלויה בכך שבית המשפט השתכנע בקיומה של עילת תביעה לכאורה, ולכן, לדבריהם, בית המשפט אינו יכול, מחד גיסא, להשתכנע כי יש סיכוי לתביעת הביטול, ומאידך גיסא, להתעלם מכך שהמכר בוטל.
9.
המבקשים טוענים עוד, כי דווקא העובדה שהבית, בשלב זה, רשום על שם המשיבים, מעניק למשיבים יתרון על פני תובעים אחרים שזכו להטיל עיקולים על נכסים של נתבעים. יתרה מכך, טוענים המבקשים, כי ניתן יהיה להבטיח שביטול הרישום על שם המשיבים, החזרת הרישום על שם המבקשים והטלת העיקול לזכות המשיבים יבוצעו בו זמנית באמצעות מנגנון שיבטיח את זכויות המשיבים ולא יפגע בהם.
10.
לטענת המבקשים, התוצאה אליה הגיעו הרשם זמיר וכבוד הנשיא גורן מקפחת את זכויותיהם של נתבעים בבקשות עיקול ויש בתוצאה זו כדי לגרום להם עיוות דין חמור.
דיון והכרעה
11.
הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעיט מאוד בהתערבותה בהחלטות הערכאה הדיונית בבקשות לסעדי ביניים זמניים [ראו: רע"א 10570/07 הפטריארך היווני אורתודוקסי נ' איריניוס סקופוליתיס (לא פורסם, 3.1.2008); רע"א 3954/98
חניית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.98)]. כלל זה נכון על אחת וכמה כאשר מדובר בבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור על החלטה של ערכאה קודמת, דהיינו, כאשר עסקינן ב"גלגול שלישי" של ההליך. במקרה כזה, כידוע, תינתן רשות ערעור אך ורק כאשר עולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים.
12.
במקרה דנן, מדובר בשאלה נקודתית, בעניין המרת עיקולים שהוטלו על נכסי המבקשים במסגרת התביעה. על אף שנטען כי מדובר ב"שאלה משפטית עקרונית בעלת גוון כללי", טענות המבקשים נוגעות לאופן בו יישם בית המשפט המחוזי את ההסדר החקיקתי הקיים בעניין השאלה מהו נכס "בר-עיקול", שאלה שכבר נדונה והוכרעה בעבר על ידי בית משפט זה (כמפורט בסעיף 16 להלן), ואין הצדקה לדון בעניינם של הצדדים בפני ערכאת ערעור שנייה. יתרה מכך, ערעורם של המבקשים נדחה על ידי כבוד הנשיא גורן, בראש ובראשונה, מאחר שטענתם בדבר "עיקול עצמי" לא נטענה קודם להגשת הערעור. בקביעה מעין זו בוודאי שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה.
13.
מעבר לכך, מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואפרט בקצרה את נימוקיי לכך.
תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:
"בית המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק , בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין." [ההדגשה הוספה - י.ד.]
14.
לדידי, צדקו הרשם זמיר וכבוד הנשיא גורן בקובעם כי תקנה 374(ב), על פי לשונה, אינה חלה על המקרה דנן, שהרי אין חולק כי בטרם הוכרעה התביעה לביטול ההסכם, וכל עוד הזכויות בבית רשומות על שם המשיבים, הבית נשוא התביעה אינו בגדר "נכס של המשיב" כלשון התקנה.
15.
טענה שלא נטענה מפי המבקשים הינה כי זכויותיהם בבית הינן בגדר "זכות שטרם הגיע מועד מימושה", ולפיכך נכנסות הן למסגרת הגדרת "נכסים" כמשמעו של מונח זה בתקנות סדר הדין האזרחי, אולם ספק בעיניי אם גם נימוק זה היה מועיל להם במקרה דנן.
המונח "נכסים" מוגדר בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי כדלקמן:
" 'נכסים' - לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פרעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו;"
16.
כידוע, יש להבחין בין חוב עתידי שטרם הגיע זמן פירעונו, שהוא ניתן לעיקול, לבין סיכוי לאפשרות של היווצרות חוב עתידי, שאינו ניתן לעיקול [ראו: משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה ומעשה כרך ב 858 (מהדורה 15, 2007); רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פ"ד נד(1) 773, 793 (2000); עוד על ההבחנה בין "זכות עתידה" שהיא ניתנת לעיקול לבין תקווה, סיכוי או ציפייה לרכוש זכות בעתיד, אשר אינם בגדר נכס הניתן לעיקול ראו חוות דעתה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה במסגרת ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ , פ"ד נז(3) 577, 590-597 (2003)]. כדבריו של כבוד השופט מ' חשין ברע"א 1821/98 הנ"ל:
"מה הם אותם חוב וזכות ('בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו') שניתן להטיל עיקול זמני עליהם? בנושא זה אין חילוקים... כי 'חוב או זכות שבידי אדם אחר ואשר זמן פרעונם טרם הגיע, רק חוב או זכות במשמע שעילתם כבר באה לעולם'... לשון אחר: אין ניתנים לעיקול חוב או זכות שעילתם טרם נתגבשה. כך, למשל, 'תקווה', 'ציפייה' או 'סיכוי' בעלמא לזכות אשר טרם באה לעולם, אינם ניתנים לעיקול."
17.
בהסתמך על דברים אלה, ומבלי שניכנס לעובי הקורה ממש, סבורני כי כאשר מדובר אך ורק ב"ציפייה" של המבקשים, או "סיכוי" בעלמא כי המשיבים יזכו בתביעתם ולפיכך יבוטל המכר והזכויות בבית יחזרו להיות של המבקשים, לא ניתן לומר כי זכויות אלה הינן ברות-עיקול. ממילא, כאמור, הטענה כי זכויות אלה הינן בגדר "זכות שטרם הגיע מועד מימושה" לא נטענה מפי המבקשים. לאור דברים אלה, כאמור, מסכים אני עם התוצאה אליה הגיעו הערכאות דלמטה.
18.
נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי דינה של הבקשה לרשות ערעור להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה, וכך אני מורה. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג באב תשס"ח (24.8.08).
ש ו פ ט