רע"א 6624/97 עינצ'י אברהם נ. מינהל מקרקעי ישראל

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום.

ביום 21.10.92 הגיש המשיב תביעה בסד"מ לסילוק ידו של המבקש מחלקה 77(מקודם חלקה 16) בגוש 6010 (להלן "החלקה"), וזאת לאחר שהמבקש תפס חזקה בחלקה והשתמש בה לצרכיו תוך שהקים סככה על הקרקע וגידר אותה. בהסכמת הצדדים ניתנה למבקש רשות להגן.

המבקש התגורר בדירה המצוייה בחלקה מאז שנת 1955 לאחר שביום 26.10.55 התקשר עם המשיב בהסכם לשכירת דירה בת 2 חדרים בקומה ב', בבניין המצוי בחלקה (להלן: "המושכר"). בנוסף להסכם האמור, נחתמו שני הסכמי שכירות בנוגע למושכר: האחד, מיום 14.11.60 בין אבי המבקש לבין המשיב, והשני מיום 29.07.74 בין המבקש ואמו לבין המשיב. כל ההסכמים מתייחסים למושכר מבלי שתהא בהם כל התייחסות למקרקעין עליהם בנוי המושכר. המחלוקת אינה נוגעת למושכר, אלא, לקרקע הסובבת אותו, עליה הקים המבקש סככה, אותה גידר, ובה ניהל עסק.

בשנת 1975 פנה המבקש אל עמידר, בבקשה להעביר את זכויותיו במקרקעין (המושכר והחלקה), אך בקשתו סורבה מן הטעם שהשטח הוחכר על ידי המינהל לאחר. המבקש לא אמר נואש ופנה למשיב בעניין זה, המשיב הפנה את המבקש לעמידר וזו הודיעה למבקש במכתבה מיום 7.01.77 כי המבנה בו מצוי המושכר לא נמכר ונותר בניהול עמידר. עוד נאמר במכתב זה כי מאחר והמבקש ביקש לפנות את המושכר, עמידר תאות לשלם למבקש דמי פינוי המושכר על פי הקריטריונים המקובלים. לעניין החלקה צויין במכתב במפורש כי הואיל ואין למבקש כל זכויות בו, שומרת לעצמה עמידר את הזכות להגיש בקשה לבית המשפט להריסת הסככה שהוקמה בחצר. ביום 13.7.88 הגיש המשיב כנגד המבקש ואמו תביעה לפינוי המושכר. בעקבות תביעה זו הודיע המבקש במכתב מיום 28.08.88 כי הוא מבקש לבדוק אפשרות לשינוי יעוד המושכר וכמו כן לשכור את הקומה התחתונה ואת השטח הצמוד או לחילופין לרכוש את הנכס.

כאמור לעיל הגיש המשיב ביום 21.10.92 תביעה לסילוק ידו של המבקש מהמושכר. לפי קביעת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ד.קרת-מאיר) מיום 14.2.96, חוייב המבקש בסילוק יד מהחלקה וניתנה לו ארכה בת שנה לביצוע הפינוי. השופטת קבעה כי המבקש הינו בר רשות מכללא במקרקעין, ברם אין מדובר ברשות בלתי הדירה, משלא הוכחו הנסיבות המצדיקות קביעה זו. לעניין פיצוי המבקש היא קבעה כי לא הוכח כי המשיב הסכים להשקעות שביצע המבקש בקרקע, ולעניין הבנייה שבוצעה קבעה השופטת, כי הגשת התביעה מלמד על אי ההסכמה לבנייה. לכן אין מקום להטיל על המשיבה תשלום פיצויים עבור השבחת הנכס או הבנייה.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט המחוזי (כב' השופטים י.גרוס, אב"ד; י.בן-שלמה; מ.רובינשטיין) בתל אביב יפו. בפסק-דינו מיום 19.10.97 דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש בקבעו, כי אין ממש בערעור וכי לא נפלה שגגה בקביעותיה העובדתיות ומסקנותיה של השופטת קמא.

בבקשה שבפני חוזר המבקש על כל הטענות שהעלה בערכאות התחתונות ותוקף את ממצאיהן העובדתיים והמשפטיים. לאחר שעיינתי בחומר המונח בפני נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. טענות המבקש הן למעשה טענות לערעור שלישי ולעיון מחודש במחלוקת. אין הן מעוררות שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, אשר בגינה נהוג ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3)123). בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור שניה, לא יתערב בקביעת ממצאים עובדתיים ובשקילת הראיות שהיו בפני בית משפט קמא.

לפיכך הבקשה נדחית.