רע"א 6643/08 יצחק בני פור נ. מ.מ. פרדס חנה כרכור

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ב' גילאור, א' רזי ור' שיף), לפיו נתקבל חלקית ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ה' אסיף).

2.

המבקש החזיק בנכס (להלן: החנות ) הנמצא בבעלותה של המשיבה מאז אוגוסט 1981, על פי הסכם שנחתם בינו ובין השוכרת הקודמת של הנכס. המבקש זכאי היה להחזיק בחנות עד למועד בו תם ההסכם שנחתם בין השוכרת הקודמת למשיבה, קרי עד ליום 28.2.1996 (להלן: תום ההסכם ). ביולי 2001 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש לפינוי וסילוק יד מהחנות (להלן: ההליך הראשון ), שהתקבלה על ידי בית משפט השלום. המבקש ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' ברלינר, י' עמית וי' אלרון), אשר קבע כי המבקש אינו דייר מוגן, אך אין לפנותו מן החנות אלא לאחר שדמי פינוי בשיעור שהיה מגיע לדייר מוגן יועמדו לרשותו, משום שהמבקש הסתמך על "כפל הלשון" מצד המשיבה ביחס לזכויותיו בחנות. בהתאם להוראת בית המשפט המחוזי, קבע בית משפט השלום שסכום דמי הפינוי הראויים יעמוד על סך של 10,000$ ממנו רשאית המשיבה לקזז את תשלומי השכירות שלא שולמו על ידי המבקש מינואר 2001 ועד יולי 2004.

לאחר מתן פסק הדין של בית משפט השלום בהליך הראשון, הגישה המשיבה תביעה נגד המבקש, בה דרשה דמי שימוש ראויים בגין הנכס מאז תום ההסכם ועד למועד פינוי הנכס על ידי המבקש (להלן: ההליך השני ). בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבה, ובהנמקתו חילק את תקופת החזקת הנכס לשתיים: התקופה הראשונה, שראשיתה במועד פקיעת ההסכם בשנת 1996 וסופה במועד בו העלתה המשיבה לראשונה טענותיה כלפי המבקש (שנת 2001); והתקופה השנייה – ראשיתה בשנת 2001 וסופה במועד פינוי הנכס בשנת 2004. בית משפט השלום קבע כי המבקש אינו חייב בתשלום דמי שימוש ראויים בעבור התקופה הראשונה, מפני שהסתמך על התנהגותה של המשיבה. כמו כן נקבע כי המבקש אינו חייב בתשלום דמי שימוש ראויים בעבור התקופה השנייה, משום שבית המשפט המחוזי קבע בהליך הראשון כי אין לפנות את המבקש מהנכס אלא לאחר שישולמו לו דמי פינוי. משכך, קביעה לפיה על המבקש לשלם דמי שימוש ראויים עד לפינויו יש בה כדי לאיין את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הראשון. ערעורה של המשיבה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי התקבל חלקית, ונקבע כי המבקש זכאי לדמי פינוי ראויים כנגד פינוי החנות, אולם אינו דייר מוגן בחנות ולכן עליו לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בגין התקופה השנייה.

מכאן הבקשה שבפניי.

3.

לטענת המבקש, קביעת בית המשפט המחוזי בהליך השני סותרת את הקביעה שניתנה בהליך הראשון, בו נקבע כי צו הפינוי ייכנס לתוקף רק לאחר תשלום דמי פינוי. לדבריו, קביעה לפיה המשיבה זכאית לדמי שימוש ראויים לפני תשלום דמי פינוי למבקש כמוה כקביעה שהמשיבה רשאית לפנות את המבקש מהנכס לפני תשלום דמי פינוי, ועל כן טעה בית המשפט קמא טעות היורדת לשורשו של עניין.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הן מעלות שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הסוגיות אותן מעלה הבקשה דנן אינן חורגות ממתחם המחלוקת שבין המבקש למשיבה בדבר גובה דמי השימוש בנכס במשך התקופה השנייה של החזקתו על ידי המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שעל המשיבה הוטל לשלם פיצוי מסוים למבקש בגין התנהלותה (הוא סכום דמי הפינוי), אינה שוללת מניה וביה את זכותה של המשיבה לקבל דמי שימוש ראויים עבור הנכס בתקופה השנייה. קביעה זו, אשר נגדה יוצא המבקש בבקשתו, אינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה את התערבותה של ערכאה שלישית.

על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.