רע"א 665/22 גבריאל ביטון נ. אליהו גז

1.

המבקש ואשתו דאז (להלן: בת הזוג ) היו בעלי נכס ששימש כמסעדה ביישוב עופרה (להלן: המסעדה או הנכס ). ביום 14.10.2009 נחתם בין המבקש ובת הזוג לבין המשיב הסכם להשכרת המסעדה (להלן: הסכם השכירות או ההסכם ). כעולה מהסכם השכירות, תקופת השכירות נקבעה לשנה אחת, אך ניתנה למשיב האופציה להאריכו בשתי תקופות נוספות בנות שנתיים כל אחת. עוד נקבע בהסכם השכירות כי ככל שהנכס יושכר למשך 5 שנים, יהא המשיב זכאי לקבל 50% מדמי המוניטין של המסעדה, למעט אם המסעדה "תעמוד ריקה" למשך 6 חודשים (סעיף 21.3 להסכם; להלן: דמי המוניטין ).

בחלוף 5 שנים, ביום 1.11.2014, הסתיימה תקופת השכירות בנכס. בסמוך לאחר מכן חתמה בת הזוג על הסכם שכירות חדש עם שוכר חלופי (להלן: השוכר החלופי ) ונקבע שתקופת השכירות תחל ביום 1.2.2015. ביום 9.10.2016 הגיש המשיב תביעה נגד המבקש, נגד בת הזוג ונגד השוכר החלופי לתשלום דמי המוניטין, וזאת בטענה שהמשיב השלים 5 שנות שכירות, ושהמסעדה הושכרה תוך פחות מ-6 חודשים מיציאתו מהנכס. המבקש הגיש תביעה שכנגד שבמסגרתה תבע פיצויים מהמשיב וזאת כנטען בשל פגיעה במוניטין ובשל ציוד שנטל המשיב מהמסעדה. במסגרת ניהול ההליך מינה בית המשפט מומחה מטעמו להערכת שווי המוניטין במסעדה (להלן: המומחה מטעם בית המשפט או המומחה ). כן יוער כי במסגרת ניהול ההליך ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד בת הזוג, אך זה בוטל בהמשך בכפוף לתשלום הוצאות המשיב. בנוסף, בת הזוג לא נשאה בעלות שכרו של המומחה מטעם בית המשפט ולא הגישה סיכומים מטעמה.

2.

ביום 21.1.2021 קיבל בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' טוקר ) את תביעת המשיב ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המבקש. בית המשפט קבע כי התקיימו תנאי הסכם השכירות לתשלום דמי המוניטין. אשר לגובה התשלום, בית המשפט עמד על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שהעמיד את דמי המוניטין על סך של 30,000 ש"ח. עם זאת, מצא בית המשפט להעמיד את שווי דמי המוניטין על סך 45,000 ש"ח, וזאת מאחר שהמבקש לא העביר דו"חות כספיים למומחה. משכך, ובהתאם להוראות ההסכם, הורה בית המשפט למבקש ולבת הזוג לשלם למשיב סך של 22,500 ש"ח (מחצית מדמי המוניטין). כן חויבו השניים בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד.

3.

המבקש ערער על פסק הדין. ביום 29.11.2021 קיים בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי ) דיון בערעור, והציע כי הערעור יידחה וזאת למעט הסכום שנקבע לתשלום בעניין דמי המוניטין. בית המשפט הציע כי בשים לב לאמור בחוות דעת המומחה, ייקבע פיצוי בסך 15,000 ש"ח, חלף הפיצוי שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום. המבקש והמשיב הסכימו ובו ביום ניתן פסק הדין שקבע שסכום הפיצוי יופחת. יצוין כי בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי לפני מתן פסק הדין, הבהיר בא כוח המבקש כי בשל נסיבות אישיות (שפורטו בפרוטוקול הדיון) נבצר ממנו להגיש תשובה ביחס לכלל טענות המשיב, ולפיכך ביקש לעשות כן בכתב.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי (יוער כי בת הזוג לא צורפה לבקשה דנן). לטענת המבקש בית המשפט המחוזי קיפח את זכויותיו משלא ניתנה לו האפשרות להשיב בכתב לטענות המשיב. עוד לטענתו, פסק הדין של בית משפט השלום ניתן בהתעלם מטענות שהעלה (ובכלל זאת, טענת העדר יריבות) ולאחר שהמותב גילה את דעתו לגבי התביעה עוד קודם למתן פסק הדין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.