רע"א 6653/00 בן ציון כהן נ. חיה לחוביץ

המבקש הגיש תובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שעניינה מקרקעין שבהם הוא טוען לזכות בעלות. תחילתה של פרשה זו בשנת 1985, אז נקלע המבקש לקשיים כספיים, ומונה לזכויותיו במקרקעין כונס-נכסים. המבקש העניק לכונס הנכסים יפוי-כח בלתי חוזר למכור את המקרקעין, וכונס הנכסים אכן מכר אותם למשיבה 1. המבקש, שסבור היה כי מן הדין היה להימנע ממכר זה, הגיש תובענה לבית-המשפט המחוזי, ובמסגרתה טען כי ראוי להצהיר על עסקת המכר כבטלה.

במקביל לדיון בתובענה, כרתה המשיבה 1 חוזה למכר המקרקעין עם המשיב 2, שתוקפו הותנה בכך שזכויותיה במקרקעין תוכשרנה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

לאחר מספר שנות התדיינות, מצא בית-המשפט המחוזי כי אין לקבל את תביעתו של המבקש, והחליט למחקה. בהסכם שנכרת בין הצדדים מיד עם סיומו של ההליך, התחייב המבקש שלא לתבוע את המשיבים 1 ו3- בשנית, בתמורה לנכונותם לוותר על הוצאות-המשפט שנפסקו לזכותם.

לכשביקשה המשיבה 1 לרשום את זכויותיה במקרקעין, ולקיים את חוזה המכר שכרתה עם משיב 2, היא גילתה להפתעתה כי בינתיים נרשמה במקרקעין הערת-אזהרה בגין התחייבות לרישום משכנתא לטובת אישתו של המבקש. המשיבים הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה למחיקת הערת-האזהרה, ובית-המשפט המחוזי נעתר לה, בציינו כי "כל מטרתו של הסכם המשכנתא בין הנהנית ובין בעלה נועדה לצורך הכשלת רישום המקרקעין על-שם המבקשת, בבחינת טכסיס משפטי...".

או אז, מצא המבקש לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. חבריי הנשיא ברק, השופט טירקל ואנכי, החלטנו לדחות את הבקשה, ותמכנו את יתדותינו בטעמיו של בית-המשפט המחוזי. אגב אורחא, ציינו כי המבקש העלה טענות שונות שלא עלו בבית-המשפט המחוזי, וכי על אף שאיננו מביעים בהן כל עמדה, נתונה לו האפשרות להגיש בגינן תביעה לבית-המשפט המוסמך.

המבקש, אשר הסיק מכך כי שוב אין הוא כבול להתחייבותו שלא לתבוע בשנית את המשיבים 1 ו3-, אכן הגיש תביעה נוספת לבית-המשפט המחוזי, שבמסגרתה שב והעלה טענות לעניין בטלות חוזה המכר שבין כונס הנכסים לבין המשיבה 1.

בבית-המשפט המחוזי, הגיש המבקש בקשה למתן צו-מניעה זמני, שימנע כל דיספוזיציה בזכויות הקשורות במקרקעין. לאחר דיון במעמד שני הצדדים, דחה בית-המשפט המחוזי את בקשתו. לטענת המבקש, ההחלטה התקבלה עוד בטרם הובא אל שולחנו של בית-המשפט המחוזי אחד מכתבי-הטענות מטעמו, ועל-כן הוא הגיש בקשה לעיון חוזר. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, ונמנע מלנמק החלטתו זו באופן מפורט. על ההחלטה לדחות את הבקשה למתן צו המניעה הזמני, ועל ההחלטה שלא לקיים בהחלטה עיון חוזר, מצא המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור שבפניי.

דינה של הבקשה להידחות.

ככלל, על המבקש סעד של צו-מניעה זמני רובץ הנטל להראות כי מתקיימים במצטבר שני תנאים מרכזיים: ראשית, כי בבחינת "מאזן הנוחות", הנזק שעלול להיגרם למבקש אם תתבצע דיספוזיציה בנכס ותביעתו תתקבל, רב וגדול מן הנזק שעשוי להיגרם לנתבעים אם יוקפא הנכס, אך יתברר כי דינה של התביעה להידחות; ושנית, כי עומדות לזכותו של המבקש ראיות לכאורה לגופו של עניין, המעידות על סיכוי ממשי לכך שתביעתו תתקבל. ראו יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 613-620; ע"א 238/73 שרעבי נ' חמצני, פ"ד כ"ח(1) 85; ע"א 483/85 לב נ' דגם מערכות, פ"ד ל"ט(4) 729; ע"א 418/79 תאני נ' כהן, פ"ד ל"ד(4) 161; המ' 440/79 מיקלוש נ' גולן גלובוס בע"מ, פ"ד ל,ה(2) 465; ע"א 385/73 פרידמן נ' זהבי, פ"ד כ"ח(1) 765;

במקרה שבפניי, המבקש לא עמד בנטל האמור. לאחר שחלפו כ13- שנים מאז החל המבקש בניהול הליכים משפטיים כנגד המשיבים, ולאחר שתביעתו נמחקה והוא התחייב שלא לשוב ולתבוע, סבורה אני כי הגיעה העת להניח למשיבה 1 ליהנות מזכות הקניין שרכשה, ולהתיר לה לממש את ההסכם שכרתה עם המשיב 2 למכר המקרקעין. יתרה מזאת, גם לו הנחנו כי המבקש אינו מנוע מלתבוע שנית בבית-המשפט המחוזי, הרי שהזמן הרב שחלף מאז נמחקה תביעתו, ושבו נמנע המבקש מלהגיש תובענה מחודשת, מהווה שיהוי ניכר. אף לגופו של עניין, בקשתו המפורטת של המבקש אינה מעלה כל עילה משפטית אשר עשויה להעיד על זכותו המהותית במקרקעין, בדרגה המצדיקה את הקפאת זכויותיה של המשיבה 1.

בנסיבות העניין, אין אני רואה משקל מכריע בטענת המבקש כי טענותיו המהותיות לא עמדו לנגד עיניו של בית-המשפט המחוזי בשעה שקיבל את החלטותיו נשוא הבקשה. את אשר החסיר המבקש לגופו של עניין בבית-המשפט המחוזי, שב והעלה באריכות במסגרתה של בקשה זו. לאחר עיון בטענותיו המהותיות של המבקש, לא מצאתי בהן כל עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח.