רע"א 6653/16 איתן יהושע נ. שמעון ביטון

1.

בשנת 1998 הוסכם בין המבקש 1 (להלן גם: איתן ) ו המבקשת 2 שבבעלותו (להלן: החברה )

לבין המשיב 1 (להלן גם: ביטון ) , כי ביטון ירכוש 25% ממניות החברה תמורת סך של 75,000$. בין הצדדים ניטשה מחלוקת אשר הגיעה לבירור משפטי, בו הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 23.10.2003 (להלן: פסק הדין המוסכם ). בין הצדדים הוסכם כי איתן יעביר לביטון 25% ממניות המשיבה תמורת סך של 75,000$ מתוכם הועברו כבר 62,000$. ההסכם קבע כי היתרה בסך 13,000$ תשולם על-ידי ביטון "במשך הזמן על-פי יכולתו הכלכלית הכל במטרה לסיים את השלמת הפרויקט בהקדם", וכי עם תשלום היתרה יועברו המניות על שם ביטון. כן נקבע, כי לביטון עומדת אופציה לרכישת 24% נוספים ממניות החברה, וכי לכל צד תעמוד זכות סירוב ראשונה לרכישת מניות הצד השני, אם יועמדו למכירה.

2.

בראשית שנת 2011 מכר איתן 25% ממניות החברה לחברה אחרת, ובשנת 2014 הגיש ביטון תביעה לביטול ההסכם מחמת הפרתו. בית משפט השלום (כב' השופטת ר' באום ) קבע, כי ביטון לא הוכיח כי שילם את יתרת הסכום , משלא הציג כל אסמכתאות לתשלומים אשר טען כי ביצע "מעת לעת". עם זאת קבע בית המשפט, כי שני הצדדים מעוניינים בביטול ההסכם ולפיכך הורה על ביטולו. כן קבע, כי על איתן להשיב לביטון את הסכום בסך 62,000$, וכן סך של 1,000$ נוספים אשר נקבע שבא כוחו העביר לאיתן. אשר לשערוך נקבע, כי נוכח השתהות ביטון בהגשת תביעת הביטול, יושב הסכום כערכו בשער הדולר ביום מתן פסק הדין בתביעת הביטול, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.2016 ואילך.

3.

ביטון ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית הופנתה כנגד שערוך הסכום ממועד פסק הדין קמא בלבד. הערעור התקבל חלקית. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל ,

ב' טאובר ,

א' וינשטיין ) קבע, כי סכום ההשבה יחושב לפי השער היציג של הדולר במועד מתן פסק הדין המוסכם, 23.10.2003, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד לתשלום בפועל. בית המשפט הבהיר, כי השערוך מתחייב נוכח שחיקת ערכו הריאלי של סכום הכסף ששולם לפני שנים רבות, וכי אין מקום להפעיל במקרה דנן את שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית )

ולצמצם את היקף השערוך, מהטעם שאיתן והחברה הסתפקו משיקוליהם בסכום שקיבלו מביטון, וביטון לא השתהה בהגשת תביעת הביטול, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא. כן נפסק, כי החיוב יחול על איתן ועל החברה ביחד ולחוד.

4.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני, בצדה הוגשה אף בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקשים טוענים, כי השערוך שקבע בית המשפט הולם הסכם הלוואה ולא השקעה במניות הכרוכה בסיכון, כפי נסיבות המקרה דנן. לטענתם, המועד הקובע לשערוך הסכום הוא מועד ביטול ההסכם ולא מועד פסק הדין המוסכם, ולענין זה מפנים הם לע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרציסקה פ"ד נו(4) 798 . כן טוענים הם, כי מנגנון ההצמדה המוסכם בין הצדדים בחוזה הוא מנגנון דולרי, ולא היה מקום לסטות ממנו לאור הוראת סעיף 6(ב)(1) לחוק פסיקת ריבית. לדידם של המבקשים, טענותיהם אלה מעוררות שאלות כלליות הראויות לדיון ב"גלגול שלישי". כן טוענים הם, כי פסק הדין גרם להם עיוות דין חמור, שכן ביטון, אשר התחייב להשקיע בחברה, עבר להתגורר באנגליה ולא השלים את חובו ולא מימש את האופציה, ולכן המיזם לא התקדם. סכום ההשבה בשערוך שנפסק עלול להביא את החברה לחדלות פירעון תוך התעשרות ביטון על חשבונה שלא כדין.

5.

אחר עיון בדברים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות על הסף, בלא צורך בתגובת המשיבים, וממילא אף הבקשה לעיכוב ביצוע דינה להידחות.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . מקרה זה אינו עומד באמות מידה אלה, שכן טענות המבקשים הן טענות ערעוריות מובהקות הנסובות על נסיבות המקרה הקונקרטי. ניסיון המבקשים להציג שאלות החורגות מעניינם הפרטני לא יצלח. די בכך על-מנת לדחות את הבקשה.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי כידוע, עם ביטול חוזה מתחייבת השבה הדדית (סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973), והכלל הוא כי צד לחוזה זכאי להשבת הסכום ששילם בערכו הריאלי ממועד ביצוע התשלום על פי החוזה ועד מועד ההשבה בפועל, על מנת לשמור על ערכו של הכסף ולשקף את השימוש שעשה הצד שהחזיק בו. חריגה מן האמור אפשרית בנסיבות מיוחדות בלבד, והנטל על הטוען לכך להראות כי קמו נסיבות המצדיקות זאת (ע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י. מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ (13.6.2010) ). המבקשים לא עמדו בנטל זה. פסק הדין אליו מפנים המבקשים כאסמכתא לכך שהמועד הקובע לשערוך הוא מועד ביטול ההסכם מתייחס למועד תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות ולא למועד השערוך. אף טענת המבקשים כי בין הצדדים הוסכם כי מנגנון ההצמדה הוא דולרי לא נתמכה בהפניה להסכמה מפורשת כזו, ונראה כי מדובר בפרשנות המבקשים להסכם אך על יסוד נקיבת הסכום המוסכם לתשלום בדולרים. הבקשה אף מתעלמת מכך שהמבקשים לא נקטו משך שנים כל הליך כלפי המשיב 1 בגין אי עמידתו ביתרת חובו ולא מיצו עילותיהם כלפיו בהקשר זה, ומשך כל התקופה הוסיפו להחזיק בסכום של 63,000$ אשר שילם להם בעוד המניות לא הועברו אליו כיוון שהרכישה לא הושלמה. השערוך למועד פסק הדין המוסכם משקף את ערכו הריאלי של הסכום ששולם למבקשים עוד בשנת 2003, וראוי להעיר כי חלק מן הסכום שולם להם עוד קודם להסכם, ולפיכך חלק מן התקופה בה החזיקו המבקשים בכספים לא הובאה בחשבון בשערוך.

6.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים לא אעשה צו להוצאות.