רע"א 6660/04 סוהיל וחידי נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים

1.לפני בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופטת דותן) אשר דחה את ערעוריהם של המבקשים בענין תוקפם של תעודות על פי סעיף 10(א) וצווים על פי סעיף 11(א)(1) לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן – "החוק") שהוצאו בעניינם.

2.המבקשים החזיקו בחלקות המהוות "נכס נפקד" שהוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. ההקנייה נרשמה על שם האפוטרופוס ב-11.2.72. עוד קודם לכן, בשנת 1953 התחייב האפוטרופוס למכור את זכויותיו בנכסים לרשות הפיתוח, אך עיסקה זו לא הושלמה ברישום שכן מדובר במקרקעין לא מוסדרים.

3.האפוטרופוס חתם על תעודות לסילוק יד כנגד המבקשים על פי סעיף 10(א) לחוק וכן על צווים על פי סעיף 11 לחוק, המורים על הפסקת כל פעולת בנייה והריסת בנייה קיימת. על פי סעיף 7(ב) לחוק, הסמיך האפוטרופוס את מינהל מקרקעי ישראל לבצע בשמו את הצווים.

בלשכת ההוצאה ההוצאה לפועל ברמלה נפתחו הליכי פינוי כנגד המבקשים, ובעקבותיהם הם פנו לבית משפט שלום ברמלה בבקשות לצווי מניעה להימנע מלבצע את הצווים בטענת העדר סמכות של האפוטרופוס לפעול על פי החוק.

4.בבית משפט השלום נדחתה תביעת המבקשים על הסף, בנימוק שלבית משפט השלום אין סמכות לדון בענין. לגישתו של בית המשפט, מדובר בערעור על צווים על פי סעיף 11(ד)(1) לחוק, וסמכות ההשגה על צווים אלה נתונה לבית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו מצוי הנכס, ולא לבית משפט השלום. עוד קבע בית משפט השלום כי המבקשים לא טענו לזכויות להחזיק באיזה מן הנכסים נשוא המחלוקת, ולא בקשו להכיר בזכות החזקה שלהם במקרקעין.

5.על פסק הדין של בית משפט השלום הוגשו ערעורים אשר נדחו. הדיון התמקד בשאלת סמכותו של האפוטרופוס להוציא את התעודות וליתן את הצווים לאחר שזכויותיו במקרקעין הועברו לרשות הפיתוח מכח הסכם עוד בשנת 1953. עלתה השאלה האם לאור העברת המקרקעין לידי רשות הפיתוח, נותרו סמכויות כלשהן בידי האפוטרופוס שמכוחן היה מוסמך להורות על סילוק ידם של המבקשים מהחלקות. בשאלה זו פסק בית המשפט המחוזי כי לאפוטרופוס סמכות לפעול מכח סעיף 10 לחוק, וזאת מאחר שמדובר ב"נכס מוקנה מסוג מקרקעין" שאינו מחייב כי יהיה בחזקתו של האפוטרופוס או שיהא בעל זכות לעשות בו עסקאות. הסמכות לענין סעיף 10 לחוק מותנית אך בכך שהנכס יהיה נכס מקרקעין "מוקנה". מאחר שעל פי הרישום נותרו חלקות המקרקעין רשומות על שם האפוטרופוס ורישום זה לא שונה, פעל האפוטרופוס בגדר סמכותו על פי החוק כאשר הוציא את התעודות והצווים כנגד המבקשים. מעבר לכך צויין כי, מכל מקום, המינהל מוסמך לפעול לסילוקם של פולשים מכח סעיף 4 לחוק מקרקעי הציבור (סילוק פולשים) התשמ"א-1981, כך שמכל מקום דין המבקשים להיות מפונים מן המקום.

6.בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי עולה כאן שאלה עקרונית ביחס להיקף סמכויותיו של האפוטרופוס על פי החוק, לאחר שהעביר את המקרקעין לידי רשות הפיתוח שנים רבות לפני שהפעיל את סמכותו, כאמור. לטעמם, יש צורך להבהיר את הסוגיות העקרוניות העולות בהקשר לסמכויות האפוטרופוס במצבים כגון אלה.

המדינה טוענת כי אין מקום למתן רשות ערעור. האפוטרופוס התחייב להעביר את הזכויות שקנה במקרקעין על פי החוק, אולם אלה טרם עברו ברישום. לפיכך, האפוטרופוס הינו עדיין הבעלים שבדין על המקרקעין אשר מוקנים לו, ומוטלת עליו אף חובה לממש את חובותיו בהקשר זה, קרי: להעביר את רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח, כשהם נקיים משעבוד, או ממסיגי גבול. ברי, איפוא, כי כדי לעמוד בחובה בסיסית זו, מוקנית לו סמכות לפעול לסילוקם של פולשים מהמקרקעין, וסמכות זו הופעלה על ידו.

7.דין הבקשה להידחות.

אמת הדבר, כי במצבים בהם מועבר נכס נפקד מרשותו של האפוטרופוס לרשות הפיתוח, עשויה להתעורר שאלה מיהו הגורם הציבורי המוסמך שעליו החובה ובידיו הזכות לפעול לסילוק פולשים מהקרקע הנעברת, ומהי המסגרת המשפטית הנכונה לנקיטת פעולת סילוק יד, כאמור.

עם זאת, בנסיבות מקרה זה אין מקום וצורך להידרש לשאלה זו, ולו מן הטעם שהמבקשים הודו כי אין להם טענת זכות לקרקע, ולפיכך המסקנה המתחייבת מכך היא כי דינם סילוק-יד מהמקום. הם לא פתחו בהליך להוכיח את זכותם לקרקע כפי שיכלו לעשות על פי סעיף 10(ב)(ג) לחוק נכסי נפקדים, ולא טענו לזכויות כלשהם בהליכים שהתקיימו בבתי משפט השלום והמחוזי. בפרוטוקול ישיבת בית משפט השלום מיום 22.1.04 אף טענו, באמצעות בא כוחם, כי הם מודים בכך שאין להם זכויות במקרקעין וכי הם פולשים לשטח.

מתן רשות ערעור לערכאה שלישית בגלגול שלישי הוא הליך הנתון לשיקול דעת. נלקחים בחשבון בענין זה גם שיקולי צדק ותום לב של מבקש הסעד. אין מקום למתן רשות ערעור לערכאה שלישית, כאשר משמעותה ומטרתה היא להאריך בחסות ההליך הדיוני את ישיבתו שלא כדין של מסיג גבול בקרקע לא לו. במקרה זה, כאשר ברור מפיהם של המבקשים עצמם, כי הם יושבים במקרקעין שלא בזכות, דינם לסילוק יד, ואין מקום לברר שאלות משפטיות עקרוניות שטיבן תיאורטי בנסיבות ענין זה.

8.אוסיף, להשלמת הדברים, כי אין מקום להיענות לבקשתו המאוחרת של ב"כ המבקשים כי נכיר בכך שמדובר, למעשה, בערעור בזכות ולא ברשות. המבקשים נקטו בהליך של פנייה לבית משפט השלום ולאחר מכן בערעור לבית המשפט המחוזי, על החלטת בית משפט השלום. טענה מפיהם כאילו יש להתעלם מההליך בבית משפט השלום, משל לא היה ולא נברא, ולהתייחס להליך בבית המשפט המחוזי כהליך ראשוני מקורי הינה תמוהה בלשון המעטה בנסיבות מקרה זה. טענה זו, פרי מחשבה לאחר מעשה, אינה מתיישבת עם דרך פעולתם של המבקשים עצמם, ועם הליכים שהם עצמם נקטו בשתי ערכאות.

לאור כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים בכל אחד מהתיקים ישלמו למשיבים הוצאות בסך 6,000 ₪, ובסך הכל, 48,000 ₪.