רע"א 667/11 דורטל אילת (1998) בע"מ נ. ים אילת בע"מ -בכינוס נכסים

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) בתל"א 19185/08 מיום 6.1.2011, בה נדחתה בקשת המבקשת להארכת מועד הבוררות שהתקיימה בין הצדדים אצל השופט (בדימ') אורי שטרוזמן (להלן: הבוררות ).

רקע עובדתי

1.

כנטען בבקשה, המשיבים הינם חלק מבעלי הזכויות במלון שהיה ידוע בכינויו מלון דורטל אילת (להלן: המלון ). ביום 2.3.1998 נכרת הסכם ניהול (להלן: ההסכם ) בין המבקשת לבין מרבית בעלי הזכויות במלון, לפיו נטלה על עצמה המבקשת את ניהול המלון בתמורה ובתנאים כמפורט בהסכם. לאחר זמן מונה למבקשת כונס נכסים. בין הצדדים התגלע סכסוך בנוגע להסכם. סעיף 29 להסכם קבע כי מחלוקות בין הצדדים יוכרעו בבוררות. לימים מונה השופט (בדימ') אורי שטרוזמן לשמש כבורר בין הצדדים (להלן: הבורר ). סעיף 29.1 להסכם קובע כי הבורר "...יהיה חייב לנמק את החלטתו אשר תינתן תוך 30 יום " (ההדגשה אינה במקור – י.ד.) (להלן: תקופת 30 הימים ).

2.

בהחלטתו מיום 21.7.2008 קבע הבורר כי תקופת 30 הימים אינה מגדירה את פרק הזמן שהוקצב לניהול הבוררות אלא קובעת לכל היותר כי פסק הבוררות יינתן תוך 30 ימים מיום הגשת הסיכומים האחרונים. משכך, קבע הבורר כי משך הבוררות יהיה על פי הנקוב בפיסקה טו לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ו- התוספת ), לפיה על הבורר ליתן את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מיום שהחל לדון בסכסוך וכן רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים נוספים. הבורר קבע כי מניין התקופה הסטטוטורית לניהול הבוררות מתחיל עם ישיבת הבוררות הראשונה כאשר הבורר הצביע על שתי פרשנויות אפשריות למונח "ישיבת הבוררות הראשונה", אך איני סבור כי יש מקום להיזקק לסוגיה זו שכן הכרעה בה אינה הכרחית לשם הכרעה בבקשת הרשות לערער. עוד קבע הבורר כי:

"אין לי ספק שלא ניתן יהיה לסיים את הבוררות תוך שלושה חודשים ואף לא תוך ששה חודשים ואינני משוכנע שתקופה של שלושים יום מהיום האחרון של הסיכומים תספיק להוצאת פסק בוררות מנומק כהלכה. על כן, אם כל בעלי הדין יסכימו על ביטול מגבלת הזמן לבוררות או על קציבת תקופה סבירה (שאיננה פחותה משנה מיום תחילת שמיעת העדויות ועוד חודשיים, לפחות, מהיום האחרון של הסיכומים לכתיבת פסק בוררות) לא יהיה צורך להטריד את בית המשפט (ואת בעלי הדין אל בית המשפט) בבקשה להארכת תקופת הבוררות מכוח סמכות לפי סעיף 19 לחוק הבוררות" (להלן: ההחלטה הראשונה ).

3.

בהחלטתו מיום 18.9.2008 קבע הבורר כדלקמן:

"... לצורך הבוררות שבפני קבעתי שמניין החודשים למתן פסק הבורר יחל מיום הישיבה הראשונה. ישיבה זו התקיימה ב-12.9.2008. אין סיכוי לסיום הבוררות תוך שלושה חודשים. לכן אני מאריך עתה את תקופתה הבוררות לשלושה חודשים נוספים.

הסיכוי לסיום הבוררות עד ל-11.3.2008 בחצות הוא אפסי בשים לב למהות התביעה וההגנות (שחלקן כבר הובאו בפני) כלפיה. המספר העצום של הנתבעים והופעתם הצפויה של עורכי דין רבים בבוררות זו בגין היותם נתבעים אישית או כמייצגי נתבעים שונים "מבטיח" שבוררות זו לא תגיע לקיצה בתקופה הקצובה.

המספר הרב של הנתבעים מונע גם את האפשרות להשגת הסכמה לביטול מגבלת הזמן הנקובה בתוספת לחוק הבוררות או לקציבת תקופה נאותה אחרת. לדעתי אין סיכוי לסיומה של הבוררות לפני חלוף שנה מיום תחילת שמיעת העדויות ועוד חודשיים, לפחות, מהיום האחרון של הסיכומים לכתיבת פסק בוררות. לכן, כדי למנוע את פקיעת הסכם הבוררות ב-11.3.08 בעוד הבוררות בעיצומה מן הראוי להבטיח בעוד מועד את קיומה לכל התקופה הראויה לבירורה ע"י פנייה מהירה של התובעת לבית המשפט בבקשה להארכת תקופת הבוררות כאמור לעיל" (להלן: ההחלטה השנייה ).

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

4.

בעקבות החלטה זו עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה להארכת מועד הבוררות (להלן: בקשת ההארכה ). כנטען בבקשה שלפניי, המבקשת הגישה את בקשתה להארכת מועד מיד לאחר שפגה תקופת ההארכה האחרונה לפי החלטת הבורר השנייה, דהיינו בשנת 2008, ברם בשל תקלה לא ברורה לאחר שהבקשה הוצאה לקבלת תגובות המשיבים הופסק הטיפול בה והיא נסגרה. בהחלטתה של השופטת אגמון-גונן מיום 8.12.2010 נקבע כלהלן:

"בתיק זה אכן נפלה טעות בסגירת הבקשה. על כן המזכירות תפתח את בש"א 19185/08.

עם זאת, לאור העובדה שמדובר בבקשה למתן הוראות משנת 2008, יש מקום לקיים דיון כדי לראות מה המצב הדברים.

לתשומת לב הצדדים – לפני בית המשפט מונחת אל ורק הבקשה למתן הוראות...".

החלטתו של בית המשפט המחוזי

5.

ביום 6.1.2011 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי. בסיומו נתנה השופטת אגמון-גונן את החלטתה, לפיה:

"השופט שטרוזמן הורה למבקשת להגיש בקשה להארכה כך שהליכי הבוררות יתנהלו במשך שנתיים ועוד זמן בלתי מוגבל לכתיבת ההחלטה או פסק הבורר".

יוער כי אף על פי שאין זה נוסחה המדויק של החלטת הבורר, בבקשה שלפניי מאששת המבקשת את דבריו הנ"ל של בית המשפט המחוזי (סעיף 18 לבקשה שלפני). לפיכך, נקודת המוצא לדיון בבקשה תהא כי הבורר הורה למבקשת להגיש בקשה להארכת הבוררות למשך פרק זמן הארוך משמעותית מזה שהקציב המחוקק.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את פרשנותו של הבורר לתקופת 30 הימים. ודוק, בית המשפט המחוזי קבע כי אף אם נלך לשיטתו של הבורר לפיה יכול היה להאריך את תקופת הבוררות עד לשישה חודשים בהיעדר קביעה אחרת לכאורה בהסכם הבוררות, הרי שהארכה המבוקשת מכוח הנחיותיו של הבורר אינה סבירה ומדובר בארכה למשך פרק זמן הארוך משמעותית מזה שהקציב המחוקק. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המבקשת הגישה את הבקשה לארכה רק כחמישה חודשים לאחר החלטתו הראשונה של הבורר. מנימוקים אלו דחה בית המשפט המחוזי את בקשת ההארכה.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

7.

לטענת המבקשת קיימת הצדקה בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור שכן הותרת החלטת בית המשפט המחוזי בעינה משמעותה ביטול הבוררות וירידה לטמיון של כל המשאבים שהושקעו בה עד כה. עוד טוענת המבקשת כי במשך למעלה משנתיים התעכב הטיפול בבקשת ההארכה בבית המשפט המחוזי ולכן לכל הפחות היה על בית המשפט המחוזי להאריך את תקופת הבוררות למשך פרק זמן זהה, שכן אם היה הדיון בבקשת ההארכה מתקיים במועדו יתכן וניתן היה לקיים את הדיון בבוררות ולו בלחץ זמנים בלתי סביר. עוד טוענת המבקשת כי גם אם בית המשפט סבר כי אין להיעתר לבקשת ההארכה במלואה היה עליו לקצוב פרק זמן קצר יותר כדי שניתן יהיה לסיים את הבוררות. המבקשת אף טוענת לגופם של דברים אולם נוכח התוצאה אליה הגעתי לגבי עצם הרשות לערער אינני נדרש לטיעונים אלו.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מהטעמים המפורטים להלן.

9.

הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על פסקי דין והחלטות של הערכאה הדיונית בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (לא פורסם, 6.10.2010) , סעיף 18 להחלטתי; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 3.1.2011), סעיף 26; רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם, 18.1.2011), סעיף 17 לחוות דעתי ]. סבורני כי מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין.

10.

הכללים בדבר פרק הזמן המוקצב לניהול בוררות ולהארכת המועד הינם מוכרים ומגובשים היטב, כפי שיובהר להלן, ולפיכך עסקינן אך ביישומם על נסיבות המקרה הקונקרטי ועל כן אין הבקשה מגלה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית.

כידוע, הצדדים הם שקובעים את פרק הזמן לניהול הבוררות באמצעות הסכמה שעשויה למצוא מקומה גם בהסכם הבוררות, אך בהעדר הסכמה בנדון יחול פריט טו לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, לפיו על הבורר לפסוק תוך שלושה חודשים מהיום שהחל לדון בסכסוך או מהיום שנדרש להתחיל בו על ידי הודעה של בעל דין, הכל לפי המוקדם יותר, כשיש לו אפשרות להאריך את המועד עד לשלושה חודשים נוספים [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל

ב (2005) (להלן: אוטולנגי )]. בנסיבות המקרה נוצל פרק הזמן בן ששת החודשים כאמור. הצדדים רשאים אמנם להאריך את המועד למתן פסק הבוררות בהסכמה (ראו: אוטולנגי , בעמ' 842), אלא שבמקרה דנן לא ניתנה הסכמה להמשך הבוררות. יוער כי הסכמת הצדדים יכולה לעלות אף מהתנהגותם או התנהלותם גם אם לא ניתנה הסכמה מפורשת (ראו: אוטולנגי , בעמ' 1085). ודוק, גם אם הצדדים לא הסכימו על הארכת מועד לניהול הבוררות וגם אם חלפה התקופה הסטטוטורית לניהול הבוררות רשאי בעל דין או הבורר לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש הארכה נוספת לפי סעיף 19(א) לחוק הבוררות (ראו: אוטולנגי , בעמ' 844). לבית המשפט יש שיקול דעת אם להאריך את המועד למתן הפסק אם לאו ( אוטולנגי , בעמ' 845).

11.

בנסיבות המקרה דחה בית המשפט המחוזי את בקשת ההארכה בשים לב לכך שההארכה שהתבקשה הייתה ארוכה יותר באופן משמעותי ביחס לפרק הזמן שקבע המחוקק במסגרת התוספת. בנסיבות אלה איני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה סבירה ודווקא משום שמדובר בסמכות שבשיקול דעת הרי שמתחם ההתערבות של ערכאת הערעור צריך להיות מוגבל. בכל אופן איני רואה עילה של ממש להתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

12.

באשר לטענתה של המבקשת כי היה על בית המשפט לכל הפחות להיעתר לבקשת ההארכה גם אם באופן חלקי על ידי הארכת פרק הזמן לניהול הבוררות לתקופה קצרה יותר, הרי שלפי החלטותיו של הבורר עולה כי לא היה כל טעם להיעתר באופן חלקי לבקשת ההארכה שכן הבורר הבהיר היטב כי יהיה זה בלתי אפשרי לפעול בתוך פרק זמן קצר יותר מהתקופה אותה נקב ואשר לפיה הוגשה בקשת ההארכה. משכך, סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לא גרמה למבקשת עיוות הדין. זאת ועוד, על פניו נראה כי דרכה של המבקשת להגיש תביעתה בבית משפט לא נחסמה וגם מטעם זה סבורני כי לא נגרם למבקשת עיוות הדין.

13.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף, כי על אף העיכוב בהכרעה בבקשת ההארכה מטעמים הנעוצים בבית המשפט, הרי שאין לקבל את טענת המבקשת כי ראוי היה להאריך לכל הפחות את המועד לניהול הבוררות בתקופה השווה לפרק הזמן בו עוכב הטיפול בבקשת ההארכה. גם אם לא היה חל עיכוב בטיפול בבקשת ההארכה, אין ספק כי במועד שבו הוגשה בקשת ההארכה כבר חלפו להם שישה חודשים מתחילתה של הבוררות (ראו סעיף 19 לבקשה דנן) והבוררות לא הסתיימה. משכך, סיום הבוררות לאחר התקופה הסטטוטורית הקבועה בתוספת היה כרוך ממילא בהיעתרות בית המשפט לבקשת ההארכה שאין כל בסיס לסבור כי הייתה ניתנת נוכח משכו של פרק הזמן הנוסף שהתבקש בבקשת ההארכה. משכך, אין בסיס לטענתה של המבקשת כי אם הבקשה הייתה מטופלת במועד היה נותר די זמן לסיום הבוררות בתוך פרק זמן בלתי סביר.

14.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.