רע"א 6682/98 יעקב וקנין נ. רשות הפיתוח

1.המשיבה היא הבעלים של נכס מקרקעין ברחוב קדם 128 ביפו. היא הגישה לבית משפט השלום בתל-אביב – יפו תביעה לפינוי המבקשים מדירה המצויה במרתף אותו בניין. בנוסף, נתבעו המבקשים לשלם דמי שימוש ראויים בגין מגוריהם בדירה. תביעת הפינוי של המשיבה נענתה. בית המשפט (כבוד השופט א' גולדין) קבע שהמבקשים לא הוכיחו כי הם מחזיקים בדירה כדין. נקבע, כי המבקשים לא קיבלו הסכמה של גורם מוסמך מטעם המשיבה להחזיק בדירה, ולכן אין לראות בהם ברי-רשות. עוד נקבע, כי אפילו היו המבקשים מוכיחים כי הם מחזיקים בדירה כברי-רשות, הרי שלאור העובדה שלא שילמו דמי שימוש בגין החזקתם, רשאית המשיבה להפסיק החזקה זו בכל רגע. בית המשפט הורה על פינויים של המבקשים מהדירה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בנסיבות העניין אין לחייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת מגוריהם בדירה, שכן סכום זה מתקזז עם השיפוצים והשקעות שביצעו המבקשים בדירה. יצוין, כי בית המשפט קבע שהמבקשים לא הביאו כל ראייה לגבי השקעותיהם בדירה וההוצאות שהוציאו לצורך שיפוצה, אולם הוסכם, כי שיפוצים שונים אכן בוצעו.

2.ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"א 608/97), נדחה. בית המשפט (כבוד השופטות: ד"ר ד' פלפל, א' קובו וש' ברוש) אימץ את מסקנותיה של הערכאה הראשונה. נקבע, כי למבקשים לא ניתנה רשות להחזיק בדירה, ואפילו אם ניתנה רשות, היא בוטלה כדין. בכל הנוגע לתשלום דמי שימוש ראויים על ידי המבקשים קבע בית המשפט כי הערכאה הראשונה עשתה חסד עם המבקשים בקובעה שדמי השימוש יקוזזו עם השקעות המבקשים בדירה.

3.בפני בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתם תוקפים המבקשים את קביעותיהן ומסקנותיהן של הערכאות קמא. הם טוענים, כי לא הוכח שהחזקתם בדירה היתה שלא כדין. נטען, כי המשיבה ואנשים מטעמה ידעו על החזקת המבקשים בדירה ובשתיקתם העניקו למבקשים רשות מכללא להחזיק בנכס חינם ללא תמורה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי תביעת פינוי בעילה של ביטול רשות שניתנה למחזיק, מחייבת טיעון מפורש בכתב התביעה וכי בהעדר טיעון זה דין תביעתה של המשיבה להדחות. המבקשים טוענים עוד, כי בהיותם בעלי רשות חינם לא ניתן לחייבם בדמי שימוש בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה, שכן רק במועד זה גילתה המשיבה את דעתה ודרשה את פינוים. לבסוף טוענים המשיבים כי שגו הערכאות קמא כאשר קבעו שהשקעותיהם בדירה מתקזזות עם דמי השימוש אותם היה עליהם לשלם. נטען, כי המבקשים השקיעו כסף רב בשיפוץ הדירה וכי הם זכאים לקבל את שווי השקעתם חזרה.

4.לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור, נחה דעתי כי דינה להדחות. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת אלא במקרים מיוחדים, המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכות רחבות. רשות ערעור לא תינתן כאשר כל עניינה של הבקשה הוא במקרה הבודד ובנסיבותיו המיוחדות (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לא מצאתי במקרה שבפני את אותה שאלה רחבה, המצדיקה דיון בערכאה שלישית. כל עניינה של הבקשה הוא בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. טענותיהם של המבקשים מכוונות כל כולן לטעויות שנפלו, לטענתם, בפסקי דינן של הערכאות קמא. הם עצמם אינם טוענים לקיומה של שאלה רחבה, המצדיקה מתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להעניק למבקשים רשות ערעור. עניינם נבחן לגופו על ידי הערכאות קמא. נקבע, כי הם לא החזיקו בדירה כברי-רשות היות ולא קיבלו את אישורו של הגורם המוסמך לכך מטעם המשיבה. לחילופין, ולמעלה מהדרוש, קבע בית המשפט כי אפילו היו המבקשים ברי-רשות רשאית היתה המשיבה לפנותם. בנסיבות אלה הורתה הערכאה הראשונה על קיזוז החובות ההדדיים של הצדדים. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להדגיש בעניין זה כי "חסד עשה השופט קמא עם המערערים [המבקשים] בכך שקיזז את דמי השימוש שהתבקשו מהם מהשקעות שביצעו". בנסיבות אלה, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

הבקשה נדחית.