רע"א 6683/06 רן נתן דיאמנט נ. עו"ד שאול ברגרזון-כונס נכסים

א.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא גרוס) מיום 15.8.06 בבש"א 17086/06, בה נדחתה בקשתו של המבקש לעיכוב ביצועם של הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו.

ב.המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב שעיקרה טענתו לדיירות מוגנת בדירת מגורים ברחוב הרצל בבני ברק, על פי חוזה שכירות של דיירות מוגנת, שנערך ביום 14.5.00 עם כל הבעלים של המקרקעין הנדונים.

דירת המגורים נשוא הבקשה ודירה נוספת מצויות בחלקת משנה שזכויות הבעלות עליה מתחלקות בין אביו של המבקש, סבתו ודודתו. זכויותיהם של אביו וסבתו של המבקש מושכנו ביום 31.12.01 לטובת המשיב 2 להבטחת חובה של חברה בשם "לורד מחליפי חום (1989)" בע"מ. לאחר שהחוב המובטח לא נפרע, פתח המשיב 2, ביום 2.2.04, בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. בתביעה שהוגשה התבקש כי בית המשפט יצהיר על זכותו של המבקש כדייר מוגן בדירה וימנע מן המשיבים לפעול למימוש המשכנתא על הדירה ופינויו ממנה.

ג.בפסק דינו מיום 25.7.06 בה"פ 201055/05 קבע בית משפט השלום (השופט אטדגי), לאחר בחינת הראיות שהיו בפניו, כי החוזה הנטען הוא חוזה למראית עין, שנערך לאחר שהמשכנתא הוטלה ולא במועד הנקוב בו, וכי לא היתה כל כוונה לצדדים לפעול על פיו. נפסק, כי החוזה בטל והתביעה נדחית, וכי בידי המשיבים להמשיך בהליכי מימוש המשכנתא. בחתימת פסק הדין ציין בית המשפט, בהידרשו להודעת המבקש מראש כי אם תידחה תביעתו יעתור לעיכוב ביצוע, כי פסק הדין לא קבע דבר שניתן לעכב את ביצועו. זאת, שכן הליכי מימוש המשכנתא והליכי ההוצאה לפועל נפתחו וננקטו לפני הגשת התביעה, וכוחם אינו נובע מפסק הדין. משכך המדובר בבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור לפי תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

ד.המבקש עירער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי והגיש בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט (השופטת ברון) נתן צו ארעי עד למתן החלטה אחרת בבקשה. לאחר קבלת תגובת המשיבים קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא גרוס) כי אין מקום לעיכוב ביצוע, שכן בית משפט השלום בא לידי מסקנה שנערך ככל הנראה חוזה שכירות מוגנת למראית עין, וזאת לאחר ניתוח יסודי של מכלול הראיות והעדויות. לפיכך – כך נאמר - קלושים הסיכויים לתקיפת קביעותיו כשמדובר בממצאי מהימנות קלושים. הוסף כי אין מקום לעיכוב ביצוע לפנים משורת הדין, שכן המדובר במי שמתגורר בדירה בגפו ונעדר ממנה לעיתים מזומנות.

ה.מכאן הבקשה הנוכחית. נטען, כי סיכוי הערעור גבוהים, שכן בית משפט השלום התעלם מטענות מהותיות שהעלה המבקש לפיהן, אין המשיב 2 רשאי לדרוש את פינויו ללא הסכמת בעלי המקרקעין. הוסף, כי אם תתקבל הבקשה ייגרם למבקש נזק בלתי הפיך, בעוד למשיב 2 לא ייגרם כל נזק אם יינתן צו המונע את פינוי המערער מהדירה.

ו.לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה. אכן, אין המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע אלא בבקשה לסעד זמני לפי תקנה 471, משנדחתה התביעה ו"אין מה לעכב" במובן פסק הדין - ולעניין זה צדק, בכל הכבוד, בית משפט השלום. יש איפוא לבדוק היש הצדקה לשמר מצב קיים עד לבירור הערעור; השיקולים לכך דומים הם ביסודם לאלה הננקטים בבקשה לעיכוב ביצוע (ראו בש"א 951/06 גולן נ' גולן, פ"ד מט(4) 877 (השופט – כתארו אז – מצא); ע"א 2398/97 אייל נ' אייל, פד"י נא(5) 608, 614-613 (השופט זמיר); ראו גם בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2) 441-440; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 8) 627-626). בהקשר לעיכוב ביצוע הלכה פסוקה מכבר היא, כי "מי שמבקש לעכב ביצוע של פסק דין עד להכרעה בערעור, או להשעות את תוקפו בדרך אחרת, חייב להוכיח שמתקיימים שני תנאים. ראשית, עליו להוכיח שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור. שנית, עליו להוכיח שאם לא יעוכב הביצוע ייגרם לו נזק בלתי הפיך או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמו לצדדים נוטה לצידו, באופן שיצדיק את העיכוב" (בש"א 2966/96 עטיה נ' עירית תל-אביב-יפו,

פ"ד נ(1), 668, 672 (השופט זמיר)). סבורני כי אמות מידה אלה יש להחיל כאן, ובמובן משפטי "טהור" ביתר שאת, כיוון שאין בהליך זה אופרטיבית פסק שיש לעכבו. לגופם של דברים, כדי לזכות בערעור על המבקש לחלוף על פני משוכה גבוהה מאוד, מבלי לקבוע מסמרות. זאת - שכן פסק הדין מיוסד על תשתית עובדתית ובה ממצאי מהימנות שהניח בית משפט השלום. בין היתר נקבע בו כי המדובר, כאמור, בחוזה למראית עין אשר נערך לאחר הטלת המשכנתא וכי המועד הנקוב בו אינו המועד בו הוא נערך; לא הועדו עדים רלבנטיים; והוטל ספק במגוריו של המבקש בדירה בה מדובר. עיקרה של קביעה זו מבוסס על סתירות שמצא בית המשפט בדברי המבקש בכתב ובעל פה בהקשרים שונים. זאת באשר לסיכויים.

אמנם באשר למאזן הנוחות נפסק לא אחת כי "אם קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, נטיית בית המשפט תהיה לעכב את ביצוע פסק-הדין" (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח' (לא פורסם) (השופטת ביניש); כן ראו ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבך,

פ"ד לה (2) 666, 670 (השופטת – כתארה אז – בן-פורת)). מטבע הדברים ננקטת גישה שיש בה חסד ואנושיות כשהמדובר בפינוי מקום מגורים. ואולם, קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, לרבות התמיהות באשר לשימוש בנכס, הן מן הסוג שאין ערכאה שלערעור נוטה להתערב בה, אלא בנסיבות חריגות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אם יתהפך הגלגל בערעור, ככל שיהא מדובר בכסף, ובסופו של יום, אין חשש שהמשיב 2, בנק, לא יוכל לעמוד בכך.

ז.נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רושת הערעור וממילא לבקשה לסעד במעמד צד אחד.