רע"א 6713/15מפעלי תחנות בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא א' פרקש ) מיום 4.8.2015 בת"א 23378-11-10 , בגדרה נקבע כי על הצדדים להגיש חוות דעת שמאיות משלימות מטעמם, וזאת לאחר שהוגשו הסיכומים.

רקע

2.

עניינה של הפרשה במקרקעין המצויים בכניסה לירושלים, סמוך לשכונת קריית משה, ומשמשים כיום כחניון לאוטובוסים. מקרקעין אלו מורכבים ממספר חלקות בגוש שומה 30137 ובגוש 30155 (להלן: "המקרקעין" ). כיום, לאחר הליכי פרצלציה ידועים המקרקעין בשם אחר, ואולם במהלך המשפט התייחסו הצדדים למספרי גוש אלה, וכך אעשה גם אני. המדינה היא בעלת הזכויות במקרקעין, לאחר שאלו הופקעו בשנת 1951 בהתאם להוראות פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. לאחר הליכים משפטיים בין המדינה לבין המחזיקה בקרקע דאז, חברת המקשר ירושלים – אגודה שיתופית בע"מ (להלן: "חברת המקשר" ), נקבע לבסוף בשנת 1964 כי האחרונה תפוצה באמצעות פיצויים כספיים ומקרקעין חלופיים. לימים התפרקה חברת המקשר וזכויותיה על-פי ההסכם הועברו למשיבה 3 (להלן: "אגד" ) ולאחר מכן למבקשת, מפעלי תחנות בע"מ.

3.

ביום 8.4.1985 נחתם הסכם בין המדינה לבין המבקשת ואגד (כאשר ההתייחסות אליהן נעשתה כאל גוף אחד) (להלן: "ההסכם" ). כפי המצויין במבוא להסכם, בעקבות הפקעת המקרקעין התחייבה המדינה להקצות למבקשת קרקעות חלופיות בירושלים בשטח של 92 דונם למטרת הקמת חניונים ומוסך חלופיים לאוטובוסים, כאשר מתוכם הוקצו למטרה זו 63 דונם בשכונת תלפיות ו-17 דונם נוספים בגבעת שאול. אשר ליתרת ההקצאה, כ-11 דונם, נקבע כי זו תוקצה בגבעת משואה או בכל מקום אחר שעליו תבוא הסכמת הצדדים. על-פי סעיף 3(ד) להסכם, הקצאת השטח והעברת הבעלות בו תעשינה בתוך 3 שנים. מנגד, התחייבה המבקשת לפנות את המקרקעין בתוך 3 שנים, וכי במקרה של איחור בפינוי תשלם למדינה את דמי השימוש לכל תקופת ההחזקה של שלוש השנים אשר קדמו למועד הפינוי הנקוב בסך של 11,325,000 שקל (ישן), וכן דמי פינוי חודשיים עד הפינוי בפועל בסך של 22,650,000 שקל, צמודים למדד (סעיף 7 להסכם). כמו כן הוסכם כי במידה והמדינה לא תקצה את מלוא המקרקעין למבקשת כפי שהתחייבה, תהיה למבקשת הזכות שלא לפנות שטח של 10 דונם מגוש 30155 וזאת עד להקצאת המקרקעין, ובמקרה זה לא תישא המבקשת בחלק היחסי של תשלומי דמי השימוש; ולחלופין הוסכם כי אז תקצה המדינה תקצה לה קרקע חלופית בשטח של 9.5 דונם בקרבת העיר, ללא חובת תשלום דמי שימוש (סעיף 8 להסכם). ברם, על אף האמור בהסכם, המשיכו המבקשת ואגד להחזיק בשטח של 19 דונם במקרקעין לאחר חלוף תאריך הפינוי המיועד, וזאת מבלי לשלם דמי שימוש.

4.

ביום 25.5.2010 פנתה המדינה לאגד ולמבקשת בדרישה לפינוי כל השטח במקרקעין החורג מ-10 דונם, וכן כי תמצאנה התחייבות בכתב, בלתי חוזרת ובלתי מותנית לפינוי השטח הנותר בתוך 45 יום מתום תהליכי אישורה של תכנית 13260 לחניון אוטובוסים באזור הר חוצבים. ביום 6.6.2010 דחתה המבקשת את דרישת המדינה ומאנה לפנות את המקרקעין או לשלם דמי שימוש, בטענה כי לא נעשה שימוש במרבית השטח שהופקע, וכי תם הצורך בקרקע לצרכי ציבור. עוד נטען כי המדינה הציעה למבקשת את הקצאת השטח בפטור ממכרז, וכי בנסיבות אלו, יש לבטל את הפקעת המקרקעין. לאחר שהמשך המגעים בין הצדדים לא עלה יפה, הגישה המדינה ביום 11.11.2010 בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד אגד והמבקשת ( ת"א 23378-11-10) בגין החזקתן שלא כדין במקרקעין בשטח החורג מ-10 דונם, מבלי לשלם דמי שימוש ובניגוד להסכם. בתביעתה תבעה המדינה תשלומם של דמי השימוש שנקבעו בהסכם בגין 7 השנים שקדמו להגשת התביעה בסך כולל של 48,523,100 ₪ (סעיף 58 לכתב התביעה). לחלופין תבעה המדינה דמי שימוש ריאליים אשר חושבו בהתאם לחוות דעת שמאית, בסך של 10,249,780 ₪ (סעיף 59 לכתב התביעה). בנוסף נכתב בכתב התביעה כי "כן התובעת זכאית לקבלת דמי שימוש מעת הגשת תביעה זו ועד לפינוי הנתבעות מהשטח החורג על 10 דונם במוסך קרית משה" (סעיף 60 לכתב התביעה). במקביל הגישה המדינה גם תביעה לסילוק יד ממלוא המקרקעין בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 23483-11-10), אשר ההכרעה בה עוכבה עד להכרעה בתביעה הכספית.

5.

טענתה העיקרית של המבקשת בכתב ההגנה מטעמה היתה כי ההסכם לא חל על המקרקעין שבגוש 30137, אלא על אלו שבגוש 30155 בלבד. עוד נטען, כי יש לה זכויות היסטוריות במקרקעין בגינן לא נתקבל פיצוי עד היום, ומכאן שהיא זכאית להחזיק במקרקעין שבגוש 30137 ללא תשלום דמי שימוש. גם אגד טענה כי יש לדחות את התביעה מפאת התיישנות ושיהוי. במקביל ניהלו המבקשת ואגד הליך כספי נוסף זו מול זו, ביחס לתשלום דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין.

6.

במסגרת התביעה הכספית התקיימו הליכים מקדמיים והוגשו חוות דעת של מודדים ושמאים מטעם הצדדים. כמו כן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם כל הצדדים ונחקרו העדים. ביום 4.11.2014 הוגשו סיכומים מטעם המדינה, וסיכומי המבקשת הוגשו ביום 21.12.2014. סיכומי תשובה הוגשו מטעם המדינה ביום 19.2.2015. ביום 4.8.2015 ניתנה ההחלטה מושא הבקשה שלפני, בה נקבע כי על הצדדים להגיש חוות דעת שמאיות משלימות, אשר יתייחסו אך ורק לגובה השומה במקרקעין שבגוש 30137, שכוללים את מתחם ג' כולו וחלק קטן ממתחם א' – ביחס לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה ועד היום. כמו כן המליץ בית המשפט המחוזי לצדדים להגיע להסכמה לעניין שיעור דמי השימוש, וככל שלא יעלה בידם לעשות כן, להודיע לבית המשפט האם הם מסכימים כי זה יפסוק בעניין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כאשר השומות מטעם הצדדים יהוו סכומי "תקרה" ו"רצפה" להכרעה. המדינה הגישה חוות דעת משלימה כאמור בהחלטה וכמו כן הודיעה כי היא איננה מסכימה להצעת בית המשפט המחוזי. המבקשת מתנגדת להגשת חוות הדעת המשלימות, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

עיקרי טענות הצדדים

7.

לטענת המבקשת, ההחלטה דנן היא בעלת השפעה מכרעת ואקוטית על זכויותיה, באשר היא נועדה, כך נטען, להכין את התשתית לחיוב המבקשת בסכומי כסף בשיעורים גבוהים בגין דמי השימוש מיום הגשת התביעה ועד הפינוי. דמי השימוש עבור תקופה זו, טוענת המבקשת, לא נתבעו בכתב התביעה והצדדים גם לא הניחו לפני בית המשפט המחוזי תשתית ראייתית מתאימה לפסיקת סכום שכזה. המבקשת טוענת כי במסגרת כתב התביעה ביקשה המדינה סעד הצהרתי שיעיד כי היא זכאית לקבל דמי שימוש בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה, ואולם אין מדובר בתביעה כספית. החלטת בית המשפט משמעה אפוא הפיכת הסעד ההצהרתי לסעד אופרטיבי-כספי שעה שהדבר לא נתבקש על-ידי המדינה, כאשר זו אפילו לא עתרה לבית המשפט בבקשה לפיצול סעדים בקשר עם החיוב הכספי. בהקשר לכך מוסיפה המבקשת וטוענת כי על-פי הפסיקה הנוהגת, אין להעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, אלא אם נתברר כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות מחייב את מתן הסעד; כאשר מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מזה שהתבקש, וכאשר התבררו כל הראיות הנדרשות להכרעה בקשר למתן הסעד. מתן סעד כאשר לא נתמלאו תנאים אלו, כך נטען, מקים עילה להתערבות ערכאת הערעור (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (8.6.2005); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר , פ"ד מב(3) 14 (1988)).

8.

יתרה מזאת, טוענת המבקשת, כי עיון בחוות הדעת השמאיות מטעם הצדדים מלמד גם הוא כי אֵלו דנות בדמי השימוש הראויים בגין שבע השנים שקדמו להגשת כתב התביעה, ולא לאחר מכן. כמו כן, בשום שלב לא הונחו לפני בית המשפט המחוזי ראיות על אודות שיעור ההחזקה בפועל של המקרקעין על-ידי המבקשת בשנים 2014-2015, וזאת על אף שבשנת 2014 נתבקשה המבקשת לפנות שטחים שהוחזקו על-ידי אגד לצורך עבודות תשתית לבניית הרכבת הקלה. בנסיבות אלו, כך נטען, בית המשפט המחוזי אינו יכול לפסוק פיצויים בהתבסס על תשתית עובדתית חלקית ולא מבוררת. עוד טוענת המבקשת כי ההחלטה מושא הבקשה מכוונת לשווי השימוש בגוש 30137 בלבד, כאשר גם לשיטת המדינה עומדת למבקשת זכות להחזיק 10 דונם בכל המתחם, מבלי להבחין בין שני הגושים המרכיבים אותו. בנסיבות אלו, טוענת המבקשת, עלול להיווצר עיוות בחישוב אשר לא יאפשר לשום את סכום הכסף הראוי בגין דמי השימוש, והדבר עלול להקנות למדינה כספים שאינם מגיעים לה.

9.

אשר לזכותה של המבקשת לקבלת רשות ערעור במקרה דנן, היא סבורה כי בנסיבות העניין הותרת החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה במתכונתה הנוכחית, תחייב את פתיחת שלב הראיות פעם נוספת, ולפיכך נוצר צורך בהכרעה מיידית של הבקשה, גם לפני מתן פסק הדין.

10.

מנגד סבורה המדינה כי יש לדחות את הבקשה, אשר לטענתה מקדימה את המאוחר ומעכבת שלא לצורך את ההליך, ועמו את פינוי המקרקעין המצויים במיקום אסטרטגי לפיתוחה של ירושלים. המדינה מטעימה כי ההחלטה מושא הבקשה אינה מסיימת את התביעה בעניינו של מי מהצדדים ונועדה אך להניח בסיס מעודכן למתן פסק דין. בנסיבות אלו, סבורה המדינה, ההחלטה אינה משפיעה באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים ולא תגרום לנזק של ממש, שהרי ככל שתיוותר טרוניה אצל המבקשת גם לאחר מתן פסק הדין, אשר צפוי להינתן בתכוף לאחר הגשת חוות הדעת המשלימות, היא תוכל לשטוח את טענותיה כדבעי במסגרת הערעור שתגיש על פסק הדין כולו.

11.

גם לגופו של עניין טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות, וזאת בראש ובראשונה בהסתמך על האמור במפורש בסעיף 60 לכתב התביעה שצוטט לעיל, בו נתבקש במפורש תשלום סעד כספי מיום הגשת התביעה ועד ליום פינוי המקרקעין בפועל. לטענתה, ברי כי ביום הגשת התביעה לא היתה המדינה יכולה לדעת מהו מועד פינוי המקרקעין, ועל כן נקבה בלשון בלתי מסוימת באשר לסכום הנתבע. אין בעובדה זו, כך נטען, כדי להפוך את הסעד המבוקש לסעד הצהרתי או להצריך את המדינה לעתור לפיצול סעדים באשר לפסיקת דמי שימוש ביחס לשתי התקופות בנפרד – דבר שאיננו סביר ולא יעיל. מעבר לכך, המדינה מפנה לכך שדרישה דומה נכללה גם במסגרת סיכומיה, וכי הטענה לפיה מדובר בסעד הצהרתי בלבד לא עלתה בסיכומים מטעם המבקשת ולפיכך היא מנועה מלהעלותה כעת. בנוסף טוענת המדינה כי עילת התביעה לדמי שימוש ראויים בגין שימוש מפר מקימה לזכותה "עילה נמשכת", אשר לגביה עומדת לבית המשפט סמכות לפסוק גם אם זו נתגבשה לאחר הגשת התביעה. לעניין זה נסמכת המדינה על פסיקת בית משפט זה בע"א 448/88 בן יאיר השרון בע"מ נ' עיזבון יצחק הדסאי מורטנפלד , פ"ד מה(2) 36 (1991)).

12.

אשר לתשתית הראייתית לעניין שיעור והיקף השטח המוחזק על-ידי המבקשת, טוענת המדינה כי הונחה לפני בית המשפט המחוזי תשתית מספקת. בהקשר זה נטען כי חוות הדעת השמאיות שהוגשו היו נכונות למצב העניינים העובדתי בשנת 2013, וכי גם במסגרת חקירת המומחים ביולי 2014 לא העלו המבקשת או אגד טענה לפיה היקף ההחזקה בשטח השתנה. גם חוות הדעת המשלימה שהגישה המדינה מתבססת על בסיס הנתונים המקורי ביחס לשיעור והיקף ההחזקה הנכון לשנת 2010, אשר הוא מהווה את הבסיס לתביעה כולה. מעבר לכך, טוענת המדינה, עומדת לבית המשפט גם הסמכות לפסוק על דרך האומדנא תוך שימוש בנתונים שלפניו. מכל מקום, ככל שהמבקשת פינתה חלק מהשטח הרי שעליה להודיע על כך למדינה ולבית המשפט המחוזי לאלתר על מנת שניתן יהיה לבדוק את הטענה בשטח ולבצע התאמות בחוות הדעת, וכן לאפשר למדינה לקבל את החזקה בשטח. עד כה הדבר לא נעשה. אשר לטענה כי נוצר עיוות בכך שחוות הדעת המשלימה נדרשה רק ביחס לגוש 30137, טוענת המדינה כי אין בכך ממש, וזאת מאחר שממילא הוכח כי המבקשת מחזיקה בכ-9.7 דונם בגוש 30137 וכ-10.9 דונם בגוש 30155, וכי לשם היעילות הדיונית ניתן לומר, לצורך ההפשטה, כי החזקותיה של המבקשת בגוש 30137 הן אלו החורגות מה-10 דונם בהן היא רשאית להחזיק מבלי לשלם דמי שימוש. בנוסף לכך מזכירה המדינה כי ממילא המבקשת טוענת כי ההסכם לא חל כלל על גוש 30137, ולכן לשיטתה לא צריכה להיות לכך השלכה להיקף ולשיעור ההחזקה בגוש 30155. בנסיבות העניין, סבורה אפוא המדינה כי החלטת בית המשפט המחוזי היא סבירה ונכונה וכי אין מקום להתערב בה.

13.

אגד הודיעה כי היא מצטרפת לבקשת רשות הערעור מטעמיה, וכי גם היא סבורה כי יש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. המבקשת ביקשה להגיב לתשובת המדינה, ואולם בנסיבות העניין ובהתחשב בהכרעה אליה הגעתי לא ראיתי כי יש מקום לכך.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

15.

בראש ובראשונה, הצדק עם המדינה בטענתה כי נושא הבקשה איננו מצדיק מתן רשות ערעור. אזכיר, כי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי רשות ערעור לגבי "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בעניין אזרחי... תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". גם אם היה צדק בטענותיה של המבקשת לגופן, הרי שהיא לא הצביעה על טעם בגינו יש מקום לדון בבקשה בשלב זה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ההליך עומד לפני סיום ופסק דין ינתן סמוך לאחר שיוגשו חוות הדעת המשלימות. ככל שתסבור המבקשת כי נעשה עמה עוול בהקשר של הסעד שניתן, הרי שלא יבצר ממנה להגיש ערעור ביחס לנקודה זו – בין בנוגע לעצם ההצדקה למתן הסעד, בין בנוגע לדיותה של התשתית הראייתית לשם נתינתו. למותר לציין, כי הטענה לעיוות דין או יצירת מצב בלתי הפיך איננה רלבנטית בענייננו, שהרי המדינה לא תתקשה להשיב כספים שנגבו ביתר, ככל שייקבע על-ידי ערכאת הערעור כי היא צריכה לעשות כן.

16.

למעלה מן הצורך, סבורני כי אין לשעות לבקשה גם בהתייחס לגוף הטענות. ראשית, על מנת להכריע האם מדובר בתביעה לסעד כספי או הצהרתי, נקבע בפסיקה כי המבחן המכריע הוא מבחן הסעד, דהיינו כל שנדרש הוא לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך (ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך , פ"ד נט(3) 529, 534-535 (2004)). עוד יצוין בהקשר זה, כי מתן סעד הצהרתי הוא עניין שבשיקול דעת, וכי בתי המשפט אינם נוטים לקבל תביעות לסעד הצהרתי, כאשר יש בידי התובע היכולת לתבוע סעד מהותי-אופרטיבי, כגון סעד כספי. (ע"א 9580/05 גליקלנד נ' סמיונוביץ צ'ורני (צ'רנוי) (10.9.07); ע"א 279/82 פרידברג נ' עיריית תל אביב-יפו , פ"ד לט(2), 502 (1985)). על מבקש סעד הצהרתי להצביע על אינטרס לגיטימי שלו בקבלת הסעד, ועל כך שלא ייפגע למעלה מן המידה אינטרס של הצד שכנגד וכן של הציבור כולו, למשל, בשל ריבוי ההליכים שיידרש לנקוט בהם (רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פ"ד נח(6) 193, 198 (2004)). באופן דומה נפסק כי על תובע לרכז את כל התביעות הכספיות העומדות לו מאותה עילה במסגרת תביעה אחת, וכי אין לעודד פיצול סעדים, מקום בו הדבר יגרום לבזבוז זמן ולריבוי התדיינויות, כפי שקורה לעיתים מזומנות (ע"א 409/78 גולן נ' פרקש , פ"ד לד(1) 813, 819 (1979); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת עשרה, 2013), 333)).

בענייננו, עיון בכתב התביעה מעלה כי הסעד הכספי נתבע בה במפורש. התביעה הוגדרה מלכתחילה כתביעה כספית, וכפי שצוטט לעיל, סעיף 60 לכתב התביעה דורש "ברחל בתך הקטנה" את תשלום דמי השימוש בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד לפינוי השטח בפועל. גם אם מדובר בסכום שאיננו מסוים (ושאינו יכול להיות מסוים כל עוד לא פונה השטח) אינני רואה מקום לפרשנות הנטענת מצד המבקשת, כאילו מדובר בסעד הצהרתי. נמצאנו למדים, כי עתירה להצהרה על זכות אין כאן, דרישה לתשלום אופרטיבי – יש ויש. מעבר לכך, בהתאם להנחיות הפסיקה שהובאו לעיל, הרי שזהו המהלך הדיוני הראוי והמצופה מתובע בסוגיות כגון אלו דנא, לכרוך את כל תביעותיו הכספיות באופן שיאפשר דיון בהן בחדא מחתא, לתועלת בית המשפט, הצדדים והציבור. מכאן שמדובר בסעד כספי ולא הצהרתי, ואין עוד מקום לדון בטענותיה של המבקשת בדבר מתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, שכן כאמור אין זה המצב כאן.

17.

אשר לדיותה של התשתית הראייתית, איני סבור כי העת בשלה להכרעה בסוגיה זו, ובודאי כל עוד לא ניתן פסק הדין הסופי של בית המשפט המחוזי בתובענה. עם זאת אציין כי מאחר והמבקשת טרם הגישה חוות דעת משלימה, הדרך פתוחה לפניה להציג במסגרת אותה חוות דעת את מצב הדברים העובדתי לאשורו, נכון להאידנא, וככל שיידרש בירור עובדתי נוסף בהתאם לכך, יעשה בית המשפט המחוזי כחכמתו.

18.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למדינה את הוצאותיה בבקשה זו בסך של 10,000 ₪.