רע"א 6730-23 רע"א 6730-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 28.5.2023, בע"א 59060-03-23 (השופטים ע' שחם, א' רובין, ו-נ' פלקס), שבגדרו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 26.1.2023, בת"א 23224-08-22 (השופטת מ' בנקי), הדוחה על הסף תביעת פינוי מחמת מעשה בית דין.

רקע והליכים קודמים

2.בלב הבקשה – נכס משרדי בבניין ברחוב בן יהודה 10, בירושלים. הנכס הושכר על-ידי המבקש, אלברט אמיני, מבעלי הזכויות בבניין, למשיבה 1 – אגודה עותמנית בשם "ארגון סוחרי ירושלים" (להלן: האגודה) – בדיירות מוגנת, מכוח חוזה שנחתם עוד בשנת 1962. המשיב 2, ארמין (אברהם) בירנבאום, משמש, כך לפי הנטען בבקשה, כמזכיר האגודה.

3.ביום 24.10.2019 הגיש אלברט תביעת פינוי נגד האגודה (ת"א 40523-10-19; להלן: ההליך הקודם). בתביעתו טען, כי האגודה "נטשה את המשרד וכי אין בדעתה להמשיך ולהחזיק בו". האגודה, מצידה, הכחישה את הנטען, וציינה כי הגם שברבות השנים צומצם היקף פעילותה, היא המשיכה לפעול ולהשתמש במשרד, מבלי לנטוש את המקום. לאחר שמיעת טענות הצדדים, לרבות עדותו של ארמין, שלא היה צד להליך הראשון, ניתן ביום 12.1.2022 פסק דין. בפסק הדין, דחה בית משפט השלום את טענת הנטישה – הן בהיבט הפיזי, הן בהיבט הסובייקטיבי, דהיינו – העדר כוונה להמשיך להשתמש בנכס בעתיד. למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט השלום והתייחס לטענות בדבר העדר פעילות של האגודה (להלן: קו הטענות הנוסף), למרות שהיו בגדר הרחבת חזית. טענות אלה נדחו אף הן: "מדובר בטענות רחוקות שאין לקבלן".

4.ביום 10.8.2023 הגיש אלברט תביעה נוספת לפינוי המושכר, היא התביעה נשוא הבקשה דנן. בתביעתו, שבה צוינו האגודה וארמין כנתבעים, התמקד אלברט בקו הטענות הנוסף שאותו העלה בהליך הקודם, שלפיו האגודה "אינה קיימת" או "אינה מתנהלת כשורה", וכי ארמין הוא המחזיק בפועל בנכס, ועל כן האגודה נטשה, הלכה למעשה, את המושכר, ויש להורות על פינויה. המשיבים, מצדם, דחו טענות אלה, וביקשו את סילוק התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין.

5.ביום 26.1.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, שבו התקבלו טענותיהם של ארמין והאגודה, כך שהתביעה סולקה על הסף, בשל קיומו של מעשה בית דין. עוד נקבע, כי הטענה בדבר הצגת מצג שווא על-ידי ארמין, על אודות קיומה של האגודה, היא טענה שמצריכה בירור עובדתי לפני רשם העמותות, היא מהווה 'תקיפה עקיפה' שאין מקומה בהליך זה, ולא מתקיימים התנאים לקיומה של סמכות נגררת מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

6.אלברט לא אמר נואש, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה על יסוד תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי, כי "התובע בשני ההליכים זהה, הוא [אלברט]. מושא שני ההליכים זהה, הוא המשרד. הסעד המבוקש זהה, פינוי הנכס. בשני ההליכים אותה נתבעת, היא [האגודה] [...] במכלול נסיבות אלה יש תחולה לכללים של מעשה בית דין, [...] שכן [אלברט] היה יכול – ואף צריך – לרכז את כל הטענות והעובדות הצריכות לעניין במסגרת התביעה הראשונה".

ביחס להיווצרות השתק פלוגתא, ציין בית המשפט המחוזי, כי ישנו השתק מסוג זה, ביחס לטענת אלברט כי האגודה נטשה את הנכס, שכן טענה זו הוכרעה בהליך הקודם. בית המשפט המחוזי אמנם הכיר בקושי מסוים בכך שבקשתו של אלברט להגשת ראיות נוספות בהליך הראשון נדחתה, ומשכך לא ניתן לומר שבירור קו הטענות הנוסף, בטרם דחייתו על-ידי בית המשפט, מוצה עד תום. ואולם, "משעה שהמערער עצמו העלה (ובפירוט רב) את קו הטענות בגדרה של התביעה הראשונה, אין הוא יכול להישמע בטענה כי דחייתן לגוף העניין, לא היתה נחוצה". זאת ועוד, משעה שאלברט לא תקף את ההחלטה לדחיית בקשתו להגשת ראיות נוספת; ואף לא השתמש בכלים אחרים שעמדו לרשותו – דוגמת הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, או ערעור על פסק הדין בהליך הראשון – הפכה קביעה זו לחלוטה. לפיכך, "אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא, כי דחיית קו הטענות הנוסף במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה, יצרה השתק פלוגתא".

באשר לטענת אלברט כי לא נוצר השתק, שכן ארמין לא היה נתבע בהליך הקודם, קבע בית המשפט המחוזי, כי משעה שאלברט לא ערער על קביעת בית משפט השלום, שלפיה בין האגודה לארמין קיים יחס של קירבה משפטית, אין מקום להתערב בקביעה זו.

מכאן הבקשה שלפנַי, בגדרה טוען אלברט כי נגרם לו עיוות דין וחוסר צדק מכיוון "שלא ניתן לו יומו" בבית המשפט.

דיון והכרעה

7.למקרא פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולאחר שנתתי דעתי על טענותיו של אלברט בבקשה שלפנַי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, וזאת אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבים, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, או חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ולמעשה אף לא נטען כך. אף חשש לעיוות דין – אינו מתעורר, שעה שהערכאות קמא דנו בטענותיו של אלברט לגופן כדבעי.

8.למעלה מן לצורך אוסיף, כי קריאת פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, מגלה כי הללו דנו בטענותיו של אלברט באופן ממצה, ואף לפנים משורת הדין, כשבהליך הראשון נבחנו טענותיו ביחס להעדר פעילות של האגודה, אף שחרגו מחזית המחלוקת המקורית, והוחלט כי "אין לקבלן"; בהליך השני, לצד הקביעה בדבר קיומו של מעשה בי-דין, ומעבר לצורך, נבחנו בשנית טענות אלו, ונקבע כי המקום לבירורן הוא לפני רשם העמותות.

יתכן שהדיון בקו הטענות הנוסף, שנעשה לפנים משורת הדין, כאמור, לא מוצה עד תום; כך טוען אלברט. ואולם, הסיבה לכך אינה אלא מחדליו של אלברט עצמו, שבחר שלא לתקן את כתב טענותיו בהליך הקודם, ולא לערער על הקביעה שלא להתיר לו להביא ראיות נוספות. בֵּין כּה וכה, הדבר אינו מעורר חשש לעיוות דין, אשר עשוי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.