רע"א 677/18 חיים שמאי נ. שלמה אריה שני

1.

חצרותיהם של המבקשים ושל המשיבים 2-1 סמוכות זו לזו. בחצר המשיבים נבנה בשנת 1999 מבנה לא חוקי הניצב בסמוך לחצר המבקשים (להלן: המבנה ). לטענת המבקשים, שרכשו את זכויותיהם בביתם בשנת 2008, כשאת מחציתן ירשו מאבי המבקשת 2, המבנה עולה כדי מטרד וגורר פגיעה בשווי ביתם שלהם. במרוצת השנים נקטו המבקשים בהליכים שונים בניסיון להביא את עיריית רמת גן, היא המשיבה 3, ואת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמת גן, היא המשיבה 4, לפעול להריסת הנכס. ברם, הליכים אלה לא צלחו, בין היתר, משנקבע כי התיישנה העבירה הפלילית שעניינה בנייה ללא היתר.

2.

לאחר הדברים האלה הגישו המבקשים בשנת 2016 תביעה אזרחית נגד המשיבים 4-1 שבגדרה ביקשו להורות למשיבים 2-1 להרוס את המבנה; להורות למשיבות 4-3 לנקוט הליכים פליליים או אחרים שיביאו להריסת המבנה; ולחייב את המשיבים 4-1 ביחד ולחוד בתשלום פיצויים בסך של 400,000 ש"ח. המשיבים 2-1 הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף במסגרתה טענו כי עילת התביעה – שנוצרה בשנת 1999 עם בניית המבנה הבלתי חוקי – התיישנה; וכך גם העבירה בדבר בנייה בלתי חוקית התיישנה בחלוף 5 שנים ממועד הבנייה. עוד הודגש כי לא רק שהתביעה התיישנה כלפי הבעלים הקודמים של בית המבקשים, אלא כי זו התיישנה אף ביחס למבקשים עצמם שרכשו את הזכויות בנכס בשנת 2008. ביום 15.9.2016 בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' ניב ) קיבל באופן חלקי את בקשת המשיבים. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, העוולה הנטענת עקב קיום המבנה הבלתי חוקי היא עוולה נקודתית ולא מתמשכת . כתוצאה מכך, נקבע כי מפאת התיישנות יש למחוק מכתב התביעה את הסעד שעניינו הריסת המבנה; וכמו כן נקבע שיש למחוק את המשיבות 4-3 מכתב התביעה. בה בעת נקבע כי התביעה לסעד הכספי תיוותר על כנה. בית המשפט קבע כי תוצאה זו הייתה נותרת על כנה אף אם היה נדרש למנות את תקופת ההתיישנות מעת רכישת זכויות המבקשים בביתם, הגם שלא כך הדבר. עוד הוסיף כי המבקשים נהנו מאי הריסת המבנה, עובדה שהביאה לקבלת טענתם בדבר אכיפה בררנית ביחס לבנייה בלתי חוקית מצדם (להלן: פסק הדין החלקי ).

3.

המבקשים והמשיבים ערערו על פסק הדין החלקי. המבקשים טענו נגד הקביעה כי יש למחוק את התביעה בעניין הריסת המבנה נוכח התיישנותה, ובהתאמה טענו כי אין מקום למחוק את המשיבים 4-3 מהתביעה. המשיבים מצדם טענו כי על בית המשפט היה לדחות על הסף את התביעה בכללותה, לרבות את הסעד הכספי שהתבקש בה. בפרט, התמקד ערעור המשיבים בכך שבית משפט השלום לא מחק על הסף אף את עילת התביעה שעניינה הסעד הכספי. ביום 24.12.2017 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופטים ש' שוחט ו י' אטדגי ) את ערעור המשיבים. נקבע כי חרף העובדה שדחיית תביעה על הסף תיעשה במשורה ובמקרים חריגים, בנסיבות העניין הדבר מוצדק מפאת התיישנותה הברורה של התביעה, שהוגשה 17 שנים לאחר מעשה הבנייה הבלתי חוקית. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המבקשים בדבר גילוי מאוחר של עילת התביעה בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 משזו לא נטענה כדבעי בכתב התביעה. לעניין זה, הדגיש בית המשפט כי אין די בהתייחסות המבקשים לסוגיה זו בתשובתם לבקשת המשיבים לדחיית התביעה על הסף. לבסוף, נדחתה טענת המבקשים שלפיה הבנייה הבלתי חוקית עולה כדי עוולה מתמשכת.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, שתי שגיאות מרכזיות נפלו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי: קביעתו כי עילת התביעה התיישנה וכי אין מדובר בעוולה מתמשכת; וקביעתו כי המשיבים לא העלו כנדרש את טענתם בדבר גילוי מאוחר בכתב התביעה נוכח התייחסותם לטענה בתשובתם לבקשת המשיבים לדחייה על הסף של התביעה. לטענת המבקשים, מששגיאות אלו מונעות מהם לקבל את יומם בבית המשפט, יש להיעתר לבקשתם למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי".

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענות המבקשים מכוונות לקביעות בית המשפט המחוזי שלפיה עילת תביעתם של המבקשים התיישנה; וכי לא העלו את טענתם בדבר גילוי מאוחר כנדרש בכתב התביעה. המדובר בטענות ערעוריות שעניינן אך ביישום הדין בנסיבות המקרה. אלו אינן מעוררת כל שאלה רחבה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ועל כן אינן מגלות עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" ( רע"א 5443/11 אולמי שושנים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 5

(14.8.2011) ; ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.