רע"א 6777/15 תמר פלד נ. לודמילה בגדדישבילי

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 18154-05-14, סגן הנשיאה י' ענבר והשופטים י' שבח ו ש' שוחט ), במסגרתו נדחה בעיקרו ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (ה"פ 8669-08-12, השופט א' רונן ), ועל החלטת ביניים שניתנה באותו הליך ביום 30.12.2013, בהם נקבע כי הזכות הבלעדית להחזיק במתחם המחלוקת – למעט דירת המגורים של המבקשת (להלן: תמר ), ודרך הגישה אליה – מצויה בידי משיבה 1 (להלן: לודמילה ).

2.

המחלוקת שלפנינו סובבת סביב זכויות החזקה בשטח בן 2.6 דונם בתל אביב, אליו פלשו במחצית הראשונה של המאה הקודמת הוריו של בנימין בגדדישבילי ז"ל – בן זוגה של לודמילה, ואחיה של תמר (להלן: בנימין ). בשנת 1991 אישר בית המשפט המחוזי הסדר פשרה (להלן: הסכם הפשרה ) שגובש בין בני משפחת בגדדישבילי (בנימין, תמר והוריהם) ומשיבה 2 (להלן: העירייה ) – במסגרתו ויתרו בני המשפחה על תביעותיהם לבעלות במתחם, ובתמורה התירה להם העירייה להוסיף ולהחזיק במקרקעין "כפי שהדבר נעשה היום". כמו כן, נקבע כי במידה ותקום עילת פינוי לצורך עצמי, תוכל העירייה לפנות את בני המשפחה בכפוף לתשלום פיצוי מסוים – אשר יינתן "בבת אחת (ולא לכל אחד מהם בנפרד)". בשנת 2005 הלך בנימין לעולמו, ובשנת 2011 דחה בית המשפט המחוזי התנגדות שהגישה תמר (עם אחות נוספת), ונתן צו לקיום הצוואה שבה הוריש בנימין ללודמילה – אותה נשא בשנת 2001, לאחר היכרות בת מספר שנים – את כל רכושו.

בעקבות קיום הצוואה, פתחה לודמילה בהליכים להסדרת זכויות ההחזקה במתחם. תביעה לסעד הצהרתי שהגישה לבית משפט השלום התקבלה, ונקבע כי בין בנימין ותמר נכרת בשעתו הסכם בעל פה, שמכוחו ירשה לודמילה את מלוא הזכויות במתחם – למעט בדירת מגוריה של תמר ובדרך הגישה אליה. ערעורה של תמר לבית המשפט המחוזי נדחה בעיקרו, תוך שבית המשפט מאמץ את קביעותיה המהותיות של הערכאה הראשונה ושולל את טענות תמר לזכויות החזקה שוות במתחם. עם זאת, הדיון הוחזר לבית משפט השלום על מנת לוודא כי הדירה ודרך הגישה מהווים לפחות רבע משטח חלקה 85 (אחת החלקות המרכיבות את מתחם המחלוקת). מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית – המופנית גם כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לתמר להציג ראיות נוספות בערעור.

במסגרת הבקשה – המשתרעת על פני לא פחות מ-39 עמודים, וקוראת תיגר על דרישת התמציתיות המעוגנת בהוראת תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – מעלה תמר שורת טענות כלפי ההכרעה בעניינה: לדידה, הסכם הפשרה הורה על חלוקה שווה של הזכויות בינה ובין בנימין, ויצר מעשה בית דין; הערכאות הראשונות חרגו מסמכותן העניינית כאשר דנו בתביעת לודמילה, תוך סיוג ופרשנות הסכם הפשרה; יש להעניק משקל לממצאים עובדתיים שנקבעו בשעתו בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה, ותומכים בגרסתה העובדתית של תמר באשר לשיעור ההחזקה במתחם. כמו כן, משיגה תמר על ההחלטה שלא להתיר לה להגיש ראיות נוספות בערעור, וטוענת כי סעד הפינוי שניתן כנגדה בבית משפט השלום הוא בגדר סעד שלא נתבקש, כך שלא היה מקום לתתו.

יצוין כי לאחר הגשת הבקשה העיקרית הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטענה כי סיכויי בקשת רשות הערעור שהגישה טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לזכותה. נוכח התוצאה אליה הגעתי בהליך העיקרי, כמפורט להלן, לא מצאתי להורות כמבוקש.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו הדיונית של בית המשפט המחוזי באשר להגשת ראיות נוספות בערעור – החלטה שניתנה במסגרת שיקול הדעת הרחב הנתון לו, ואף לגופה אינה מעוררת קושי. לא שוכנעתי שמדובר בראיות כה מהותיות שיש לקבלן בשלב הערעור על אף מחדלי המבקשת, שלא סיפקה הסבר ממשי להימנעותה מהגשתן בהליך הראשון (ראו ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי , פ"ד מח(4) 689, 697-698 (1994)).

לעצם העניין, קיומה של מחלוקת בשאלת פרשנות הסכם הפשרה אינו מציב כל מכשול בפני סמכותן של הערכאות הראשונות. אדרבה, דרך המלך לבירור מחלוקת שכזו היא באמצעות הגשת תובענה חדשה לבית המשפט המוסמך (ע"פ 6981/13 יקבי ירושלים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ , פס' 9-13 לחוות דעתו של השופט זילברטל (9.12.2013)). משסולקה טענת חוסר הסמכות, אין מקום להתערב בפרשנות שהעניקו הערכאות הראשונות להסכם הפשרה, אשר אינו מכיל כל הוראה פוזיטיבית בדבר החלוקה הפנימית של זכויות ההחזקה. אדרבה, בסעיף 3 נקבע כי במידת הצורך תקום לעירייה חובת פיצוי כלפי בני המשפחה במשותף, "ולא לכל אחד מהם בנפרד" – מה שמצביע לכאורה כי הצדדים להסכם הפשרה בחרו, במודע, להימנע מלעגן בו את ההיקף הפרטני של הזכויות הקנויות לכל אחד מבני המשפחה. אין צריך לומר כי פרשנות זו של ההסכם שומטת את הבסיס מתחת לטענות המערערת באשר לקיום "מעשה בית דין" (לדיון כללי בתוקף טענה זו ביחס להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ראו ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ , פס' ל"א-ל"ו לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (17.9.2007)), או "דרישת כתב".

מעבר לכך, איני מוצא להרחיב לגופן של ההשגות שהעלתה תמר על הקביעה העובדתית בדבר תוכן הסכם חלוקת הזכויות בינה ובין בנימין. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאות הדיוניות – וביתר שאת, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. בהקשר זה אבהיר כי משפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ממנו מבקשת תמר להיבנות, בוטל במסגרת הליכי הערעור, אין בממצאים שנקבעו בו כדי ליצור השתק כזה או אחר – בייחוד, נוכח אופיים האגבי, עליו עמד בית המשפט המחוזי. לבסוף, הן בבקשת רשות הערעור והן בבקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין נמנעה תמר מהעלאת הטענה לפיה חלוקת הזכויות בדרך שנקבעה כרוכה בפינויה בפועל. מכל מקום, גם אם ישנו היבט מעשי לסעד הפינוי, משעה שנקבע שלתמר אין זכויות חזקה בשטח הרלוונטי, פינויה ממנו הינו תולדה בלתי נמנעת של קביעה זו ועל כן אינו מעורר כל קושי.

4.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית – ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תגובה, ולא בלי היסוס, איני עושה צו להוצאות. אוסיף – כדי למנוע אי בהירות דיונית בנסיבות העניין – שככל שהמבקשת מעוניינת להשיג על החלטות מאוחרות של בית משפט השלום באשר לאופן חלוקת שטח המריבה, הדרך לעשות זאת אינה באמצעות בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.