רע"א 6781/05 איסמעיל אזבארגה נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ש' גדות) שעניינה בקשתו של המבקש לתשלום תכוף.

המבקש, אזבארגה איסמעיל (להלן: המבקש ), יליד שנת 1979, נפגע בתאונת דרכים ונגרם לו נזק מוחי. התאונה הוגדרה כתאונת עבודה, ונקבעה לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה בשיעור של 100%. המבקש קיבל מן המשיבים שלושה תשלומים תכופים: 50,000 ש"ח ביום 6.11.2001, 25,000 ש"ח ביום 5.3.2002, ו-25,000 ש"ח ביום 24.11.2002. ביום 22.9.2003, לאחר שדרישתו לתשלום נוסף נתקלה בסירוב מצידם של המשיבים, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לתשלום תכוף. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' בנימיני) פסק למבקש תשלום תכוף לתקופה שמיום 15.7.2003 ועד יום 15.10.2004, שמרכיביו: 15,000 ש"ח לחודש בגין צרכי מחייה וסיעוד (בניכוי גמלאת המוסד לביטוח לאומי החודשית בסך 7,272 ש"ח), וסכום חד פעמי לרכישת מכונת כביסה וייבוש בסך של 4,620 ש"ח - בסך הכל 120,540 ש"ח (על סכום זה נוספו ריבית והוצאות משפט).

2.ביום 28.10.2004 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לתשלום תכוף נוסף, שמתייחסת לתקופה שבין ה-15.10.2004 ל-15.10.2005. בית המשפט (כבוד השופטת ש' גדות) הניח את קביעותיו של השופט בנימיני כנקודת מוצא, ודן בתשלומים שנתבעו לאורן. בעניין התשלום העיקרי – התשלום בגין צרכי מחייה וסיעוד - לא שוכנע בית המשפט כי במבקש מטפלים שני עובדים כטענתו. זאת, מכיוון שבית המשפט סבר כי אין די, לשם הוכחת טענה זו, בקבלות בכתב יד מאת אחד העובדים שהציג המבקש. לפיכך הפחית בית המשפט מהסך של 15,000 ש"ח שנפסק בגין סיעוד בהליך הקודם לתשלום תכוף, את הסכום שננקב בקבלות שעוררו פקפוק – 7,200 ש"ח לחודש, והעמיד את התשלום על סך של 7,800 ש"ח לחודש, כשמסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 7,370 ש"ח. נוסף על כך פסק בית המשפט למבקש תשלומים חד פעמיים בסכום של 6,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות ובסכום של 3,300 ש"ח בגין הליכון. החלטה זו של בית המשפט המחוזי היא נשוא הבקשה למתן רשות ערעור שבפני.

3.לטענת המבקש, די היה בקבלות החתומות על-ידי המטפל כדי להרים את נטל ההוכחה שאותו מטפל אכן הועסק על-ידו, לצד מטפל נוסף. זאת, בפרט לאור העובדה שלא ניתן היה להעיד את המטפל עצמו, שכן מדובר בהליך של תשלום תכוף. המבקש מוסיף וטוען שאין בסכום הפיצויים שנפסק לו כדי לכסות את הוצאותיו בגין נסיעות, טיפולים ואביזרים רפואיים – הוצאות הנחוצות לו לפי חוות דעת רפואית שצירף לתביעתו. המשיבים מצידם סומכים את ידיהם על החלטתו של בית המשפט קמא.

4.עיינתי בטענות הצדדים והחלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. תשלום תכוף הינו סעד זמני, בהליך מהיר, המבוסס על בחינה ראשונית של העובדות, ללא התעמקות יסודית בפרטיהן, זאת בשונה מהדיון בתביעה העיקרית (ראו: רע"א 9275/03 אברהם נ' יונה , פ"ד נח(2) 295, 299-298). תכליתו של התשלום התכוף היא ליתן לניזוק, בסמוך לתאונה ובטרם יסתיים הדיון בתביעתו, תשלום בגין צרכי הריפוי, הסיעוד והמחייה שלו (ושל התלויים בו). אכן, לאור האינטרס בקיום הליך מהיר, ולאור העובדה שבפני הערכאה המבררת עמדה מסכת הראיות הגולמית, לא תיטה ערכאת הערעור בדרך כלל להתערב בהחלטתה, אלא במקרים חריגים. סבורני, כי המקרה דנן נמנה על מקרים אלה.

בית המשפט קמא הניח כאמור את ההחלטה בבקשה הקודמת לתשלום תכוף כנקודת מוצא גם בדיון בפניו, וקבע:

כבוד השופט בנימיני פסק כי יש לשלם לתובע [המבקש – א"ר] בגין צרכי מחיה וסיעוד סכום של 15,000 ש"ח כאשר מסכום זה יש להפחית את הסכום שהוא מקבל מביטוח לאומי. לא מצאתי לשנות קביעה זו, ככל שהיא תאורטית, וככל שכב' השופט בנימיני קיבל את ראיות התובע. יחד עם זה, מאחר ולשיטתי לא הוכחו כנדרש חלק מהעובדות המהוות בסיס לדרישה זו, כי אז לא מצאתי לקבל את הדרישה במלואה.

המבקש טען כי לאחד העובדים הוא משלם בכסף מזומן, ואילו לעובד השני הוא משלם באמצעות העברה בנקאית. המבקש הציג לבית המשפט טפסי הפקדה בבנק לטובתו של העובד השני וקבלות בכתב יד מאת העובד הראשון. לנוכח העובדה שהמבקש לא הגיש מסמכים לפיהם הוא משלם דמי ביטוח לאומי עבור שני העובדים כפי שטען, המשיכה השופטת המלומדת וקבעה כי:

לא שוכנעתי במידה הראויה כי שני עובדים מטפלים בתובע באופן סיעודי ולטעמי הקבלות בכתב יד אינן מספיקות... מאחר וההפקדות [מחשבון הבנק של אביו של המבקש לאחד המטפלים – א"ר] מציינות העברות של 6,700 ש"ח ואילו הקבלות בכתב יד הן של 7,200 ש"ח, כי אז מהסכום של 15,000 ש"ח יופחת סכום של 7,200 ש"ח והתובע [המבקש – א"ר] זכאי בגין פריט זה לסכום של 7,800 ש"ח בחודש.

דין טענותיו של המבקש בעניין זה להתקבל באופן חלקי. המבקש סובל משיתוק חלקי בארבע הגפיים ומהפרעה מוטורית וקוגניטיבית קשה; הוא מרותק לכיסא גלגלים, ומסוגל להתהלך בעזרת שני אנשים; המבקש מצליח להבין הוראות פשוטות, ומנסה להוציא מילים בודדות, לא ברורות; הוא שולט באופן חלקי על הסוגרים. בנסיבות אלה, גם אם אין די בקבלות שהציג המבקש בכתב יד כדי להוכיח כדבעי את העובדה שהוא מעסיק שני מטפלים, סבורני כי בהפחתת הסכום הנקוב בקבלות במלואו, הפחית בית המשפט קמא יתר על המידה. הסכום שנקבע בהחלטה הקודמת – 15,000 ש"ח - נקבע על דרך האומדן בגין צרכי המחייה והסיעוד של המבקש. גם אם בית המשפט התרשם כי הראיות הגולמיות שהציג המבקש בהמשך אינן מצדיקות סכום זה, הרי לא היה מקום בנסיבות המקרה ולאור פגיעותיו של המבקש, להעמיד את הסכום על סך של 7,800 ש"ח. סכום זה חורג באופן משמעותי מהסכום שנקבע מלכתחילה על דרך האומדנא, הוא אינו מביא בחשבון את האפשרות שהמבקש אכן מוציא את הסכום הנטען או סכום קרוב, והוא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה בדבר הסכום הדרוש בראש נזק זה לנכים קשים (ראו ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר , פ"ד נד(4) 450, 460-459 והפסיקה שבאה בעקבותיו). לפיכך, סבורני כי יש להתערב בסכום התשלום התכוף בגין הוצאות המחייה והסיעוד שפסק בית המשפט קמא למבקש ולהעמידו על סך של 12,000 ש"ח. מסכום זה ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי כאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא. יודגש, כי אין בקביעה זמנית זו כדי לגרוע מן האפשרות להוכיח בסופו של משפט, כי הוצאות הסיעוד בעבר או בעתיד הן נמוכות יותר וכך גם לגבי יתר פרטי התשלום התכוף. במקרה כזה, נושא המבקש בסיכון כי סכום הפיצוי יופחת בדיעבד.

ביתר קביעותיו של בית המשפט קמא לא מצאתי לנכון להתערב.

הבקשה התקבלה כאמור לעיל. המשיבים ישאו בהוצאותיו של המבקש בסכום של 5,000 ש"ח.