רע"א 6781/97 ורה אניקין נ. שר הפנים

1.לפני בקשה לדיון נוסף על פסק דין בית משפט זה בבג"צ 3403/97, שדחה את בקשת העותר השני לקבל רשיון לישיבת קבע בישראל.

2.התשתית העובדתית שבגדרה יש לטפל בעתירה זו היא התשתית העובדתית שנקבעה בפסק הדין ולא כל חומר עובדתי נוסף שנזכר בעתירה. אלו הן העובדות הנוגעות לענין:

א.העותר ואמו, העותרת מס' 1, הינם ילידי ברית המועצות לשעבר, שם נישאה האם בשנית לאזרח רוסי, אשר חוק השבות חל עליו. בעלה של העותרת עלה לישראל בשנת 1990, והעותרת הצטרפה אליו בשנת 1993. העותר שהיה קטין בעת שהגיעה אמו לישראל, לא הצטרף אליה ונשאר אצל הוריה - סבתו וסבו - כדי להמשיך וללמוד בעיר הולדתו. עם תום לימודיו בבית הספר התיכון הגיע העותר לארץ ונכנס אליה באשרת תייר, כדי לבקר את אמו. במהלך ביקורו מלאו לו שמונה עשרה שנים ונתבקש רשיון עבורו לישיבת קבע בישראל.

ב.טענת העותר ובן זוגו לפני בית המשפט היה שברצונם שהעותר מס' 2 יתגורר בקרבתם; הם ציינו כי מגיל רך אין העותר מתגורר עם אביו, כי סבו וסבתו קשישים מכדי להמשיך ולתמוך בו, ולאחר שובו לבילורוסיה יצטרך העותר לשרת שם שירות צבאי במשך שנתיים, שלאחריו יהיה מנוע מלבקר את אמו במשך כמה שנים.

ג.המשיב נימק את סירובו להיעתר לבקשה בשיקולים של מדיניות, לפי סמכותו כאמור בסעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב1952-. בגדר שיקול דעתו נקבעו על ידי המשיב כללים, שבית משפט זה סרב להתערב בהם. כלל אחד קובע כי ינתן רשיון לישיבת קבע לילד קטין, הנלווה להורה שקבל זכות לישיבת קבע בישראל או אזרחות ישראלית, אם הורה זה החזיק כדין בקטין תקופה של כשנתיים לפחות בסמוך לבואו עמו לישראל; כלל אחר קבע כי "ינתן רשיון במקרים חריגים מיוחדים מסיבות הומניטריות או כשיש לישראל אינטרס מיוחד במתן הרשיון לישיבת קבע".

ד.העותר לא בא בגדרו של הכלל הראשון, ובית המשפט התלבט בקשר לתחולתו עליו של הכלל השני והוא - בשל אופיו הגבולי של עניינו וגילו הצעיר הקשה על ניתוקו מאמו. בסופו של דבר סרב בית משפט זה להתערב בהחלטה. לענין זה הביא בית המשפט בחשבון את העובדה שהעותר לא חי, עובר לבגרותו במחיצת אמו, ולא נלווה אליה בבואה לישראל. יש לו משפחה תומכת בבילורוסיה, סב וסבתא עמם חי במשך שלש שנים בתקופת לימודיו, וכן דודה, אחות אמו, המתגוררת עמם. אביו של העותר מתגורר אף הוא עם משפחתו בבילורוסיה. במשך שנות שהותו בבית סבו, לא הגיעה אמו לבקרו שם. גיוסו של העותר בבילורוסיה נדחה בשל הלימודים האוניברסיטאיים שהוא עומד ללמוד שם. נוסף לכך נרשמה הודעת משרד הפנים כי העותר יוכל להגיע לישראל כדי לבקר את אמו לתקופות החורגות ממשך השהייה של תייר רגיל, כמקובל במקרים דומים.

3.בעתירה שלפנינו טענו העותרים שיש בהחלטה כדי לפגוע בעקרון של כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובזכותה של אמו לקבוע את מקום מגוריו ולימודיו של בנה הקטין; הטענה היא כי אמו החליטה כי לטובת העותר היה להמשיך וללמוד בחו"ל כדי לקבל את תעודת הבגרות, וההחלטה מונעת את האפשרות של "איחוד משפחות" לאחר מכן; יש בכך - כך נטען - משום פגיעה בזכויות יסוד של העותרים, ואישורה של החלטה זו "משנה מקצה לקצה את כל מערכת היחסים בין הורים לילדיהם".

4.סבור אני שדין העתירה להידחות. המדיניות הכללית שאין להעניק ישיבת קבע לזרים, מבוססת היטב בפסיקתו של בית משפט זה והיא אינה חריגה במשפט האומות. עם זאת בדין קבע לה המשיב סייגים והעותרים לא הצביעו על עילה מספקת להתערב בפסק דינו של בית משפט זה, שסרב להתערב בסייגים אלה. סייגים אלה יש בהם לתת ביטוי גם לאינטרסים ולזכויות עליהם הצביעו העותרים. בסופו של דבר השאלה היא אם בנסיבות הפרטיקולריות של המקרה שלפנינו היתה קיימת עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב שלא נתקיימו בעותרים ה"מקרים" שהם "חריגים מיוחדים מסיבות הומניטריות", המצדיקים להעניק לו רשיון לישיבת קבע. לענין זה הביא בית המשפט בחשבון את הנסיבות המיוחדות של המקרה, לרבות העובדה שמאז עלותה ארצה לא באה העותרת מס' 1 לבקר את בנה בבילורוסיה וכן את הצהרת משרד הפנים כי העותר יוכל להגיע לישראל כדי לבקר את אמו לתקופות החריגות ממשך השהייה של תייר רגיל, וכי בינתיים כבר בגר העותר והגיע לגיל שמונה עשרה.

סכומו של דבר שהעותרים לא הצביעו על קיומה של הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-.

לפיכך אני דוחה את העתירה.