רע"א 6827/21עזבון המנוח פנש ז'ריה ז"ל באמצעות היורש פנש מיכאל נ. קרנית ק

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים י' שבח , י' אטדגי ו- ש' יעקובוביץ ) מיום 5.7.2021 בע"א 39259-04-20, שבו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת מ' ספינזי-שניאור ) מיום 22.3.2020 בת"א 49918-10-14.

1.

עניינה של הבקשה שלפנינו בנסיבות מותה של המנוחה ז'ריה פנש (להלן: המנוחה ), שנמצאה במהלך חודש ינואר 2010 מוטלת בצד כביש בסמוך לתעלה במושב ברכיה, בעודה מחוסרת הכרה ומדממת, וכשהיא סובלת מחבלות באזורים שונים בגופה. המנוחה, שהייתה כבת 75, פונתה על-ידי מד"א לבית החולים ברזילי, ושם נקבע מותה. בני משפחתה סירבו לנתיחה לאחר המוות, וכך נותרו נסיבות מותה עלומות. האירוע נחקר על ידי משטרת ישראל כתאונת דרכים, אולם לאחר חקירה ממושכת שארכה כשלוש שנים וחצי נסגר התיק, בהיעדר ראיות מספיקות, משלא אותר הרכב הפוגע.

2.

המבקש, עיזבון המנוחה, הגיש תביעה בבית משפט השלום, על-פי סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק ). בתביעה טען המבקש, כי המנוחה נהרגה בתאונת פגע וברח לאחר שרכב שזהותו של הנהג בו אינה ידועה, פגע בה ונמלט מן המקום. הצדדים בתביעה נחלקו הן בשאלת החבות, כשהמשיבה טענה כי המנוחה כלל לא נפגעה בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק, הן בשאלת הנזק.

3.

בפסק דינו המפורט של בית משפט השלום, נקבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי המנוחה נהרגה בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. בהקשר זה, בית המשפט הבהיר כי הנטל שהונח על כתפי המבקש בנסיבות העניין היה מוגבר, וזאת מפני שנסיבות מותה של המנוחה נותרו עמומות, לנוכח היעדר סימנים לרכב פוגע או ממצאים אחרים העשויים להעיד על כך שהמנוחה נפגעה מרכב, ואף בהיעדר דו"ח נתיחה לאחר המוות. מסקנת בית המשפט, כי דין התביעה להידחות, נשענה בין היתר על הסתירות הרבות והמהותיות בהודעות שמסרה העדה המרכזית; על היעדרם של עדים ישירים לאירוע; על כך שדו"ח המכון לרפואה משפטית לא תמך בטענת המבקש; ועל כך שהמבקש לא הביא כל ראיה פוזיטיבית התומכת בגרסתו מלבד דו"ח משטרת ישראל שבו סווג האירוע כתיק תאונת דרכים. אולם, לעניין הדו"ח הובהר, כי סיווג זה לא היה מבוסס על ממצאים ולא גובה בקביעה פוזיטיבית, ונראה שמדובר בקביעה שיורית, בהיעדר סיבות אפשריות אחרות למות המנוחה. לנוכח מסקנתו זו של בית המשפט בשאלת החבות, לא נערך דיון בשאלת הנזק.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש המבקש, בקבעו כי אין מקום להתערב בפסק דינו המעמיק של בית משפט השלום. בבחינת מעבר לנדרש, בית המשפט נדרש לחלק מהראיות בשנית וקבע כי אלה לא מניחות מסד מספק לקביעה כי המנוחה נפגעה על ידי רכב מנועי כהגדרתו בחוק. בשולי דבריו, בית המשפט ציין כי אמנם אין לפסול את האפשרות כי ייתכן שניתן היה לנתח את הראיות באופן שונה ולבוא למסקנה שהמבקש עמד בנטל להוכיח שהמנוחה אכן נפגעה בתאונת דרכים; אך כי לשם כך נדרשו חוות דעת מומחים (בוחן תנועה ופתולוג), שיקבעו את מנגנון הפגיעה, ולמשל יבהירו כי המנוחה נפגעה מכלי רכב כהגדרתו בחוק, ולא מאופניים, אופניים חשמליים, קלנועית, כלי עבודה חקלאי וכיוצא בזאת.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, בה נתבקש כי בית משפט זה יקבע כי מותה של המנוחה נגרם בתאונת דרכים. בבקשה חזר המבקש על טענה שהעלה בבית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום בחן כל ראיה כשלעצמה, תוך שהתעלם מהתמונה העולה ממכלול הראיות. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לראיות שהיה בהן כדי לשנות את תוצאות ההליך, ובהן דו"ח בוחן תנועה וחוות דעת פתולוג שנערכו על ידי המדינה לצורך ההליך הפלילי שהתנהל. המבקש טען כי עניינו מעלה שאלה משפטית רחבה, בדבר הכללים המנחים ערכאה שיפוטית בבואה לדון בתיקים הנסמכים על ראיות נסיבתיות בלבד, ובפרט, בנושא הראיות המספיקות להוכחה כי אדם הנמצא ללא רוח חיים בצד הכביש נהרג בתאונת דרכים.

6.

דין הבקשה להידחות על פי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 , באשר אין היא עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המבקש ניסה לשוות לבקשה אצטלה של טענה משפטית עקרונית, אך עניינו נטוע היטב בדל"ת אמות המקרה הקונקרטי, ואף לא שוכנעתי כי מתן רשות הערעור דרוש לשם מניעת עיוות דין. כך, המבקש מנסה להשיג על אופן ניתוח הראיות על ידי בתי המשפט קמא, ומפרט לאורך בקשתו את כלל הראיות שהובאו לפני בתי המשפט. ואולם, הערכאות קמא כתבו פסקי דין מפורטים, נדרשו בהרחבה לראיות הצדדים ובאו למסקנות בשאלות עובדתיות, ובין היתר בהתבסס על ממצאי מהימנות. משכך, אין מקום כי בית משפט זה ישוב ויידרש, בפעם השלישית, לחומר הראיות בתיק.

7.

בבחינת מעבר לנדרש, אציין כי אף אין לקבל את טענת המבקש, לפיה בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לראיות העשויות לשנות את תוצאות ההליך. המבקש הפנה, בעניין זה, לדו"ח בוחן תנועה של משטרת ישראל, שאף צורף כאחד הנספחים לבקשה. ואולם, הן בית משפט השלום, הן בית המשפט המחוזי, נתנו דעתם לדו"ח זה וציינו כי אין בו כדי ללמד כי המנוחה נפגעה בתאונת דרכים על ידי רכב מנועי כהגדרתו בחוק. ראיה נוספת שאליה הפנה המבקש בהקשר זה, היא חוות דעת הפתולוג, שצורפה גם היא כנספח לבקשה. אך גם בחוות הדעת האמורה אין כדי לסייע למבקש להוכיח טענתו. חוות הדעת נסמכה על בדיקה חיצונית של גופת המנוחה, ובסופה נכתב במפורש כי לא ניתן לקבוע את סיבת המוות, וכי כדי לקבוע את סיבת המוות, היה צורך לבצע נתיחה. אם כן, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין בחוות הדעת האמורה כדי "לחבר את כלל חלקי הפאזל" ולקבוע את מנגנון הפגיעה.

8.

אכן, סיבת מותה הטראגי של המנוחה אינה ידועה, וייתכן כי נהרגה בתאונת דרכים לאחר שנפגעה מרכב מנועי, כהגדרתו בחוק. אך לא די בכך שקיימת אפשרות כי מותה של המנוחה נגרם בתאונת דרכים, והיה על המבקש לעמוד בנטל להוכיח שאכן כך קרה. בענייננו, כשם שקבעו בתי המשפט קמא, לא הורם הנטל, ומשכך, דין הבקשה להידחות.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.