רע"א 6837/19 פ.א.מ יזמות בע"מ נ. בנק מזרחי טפחות

1.

ראשיתו של ההליך לפניי בתביעה שהגיש המשיב, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק ) נגד המבקשים בעניין חובם לבנק בשנת 1996 בחשבונה של המבקשת 1 שהיה חשבון חוזר דביטורי (להלן: החשבון ) . השתלשלותו של ההליך, שראשיתו כאמור לפני שנים רבות, ארוכה וענפה ואעמוד עליה בקצירת האומר. בהמשך לפסק דין חלקי משנת 2008, בפסק דין מיום 1.5.2016 קבע בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט הבכיר מ' תמיר ) כי שחזור החשבון ודרך החישוב של החוב ייעשו בהתאם להנחיות שנקבעו על ידי מותבים קודמים שדנו בהליך, כפי שפורטו. באשר למחלוקת בין הצדדים לגבי חישוב ריבית זכות במצבים שבהם כתוצאה מהשחזור הופחתה יתרת החובה, בית המשפט עמד על הגישות שהוצגו על ידי מומחים שמונו על ידי בית המשפט וקבע כי מקובלת עליו עמדתו של רואה החשבון בועז יפעת שלפיה למבקשים יתרת חוב לבנק בסך של כ-83,000 ש"ח (נכון ליום 2.10.1996). אשר לשאלת ההצמדה והריבית, בית המשפט ציין כי חלפו כ-20 שנים ממועד הגשת התביעה ובנסיבות שנוצרו – יש לחייב את המבקשים ביחד ולחוד בתשלום הסכום הגבוה מבין שני מסלולים שפורטו בפסק הדין. בנוסף, בפסק הדין ניתנו הוראות בקשר להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שבהם יישאו המבקשים, ונקבע כי כל צד יישא במחצית משכר טרחת המומחים שמונו מטעם בית המשפט בהליך.

2.

בהמשך לפסק הדין הגיש הבנק פסיקתה לחתימת בית המשפט, בהתבסס על תחשיב לפי המסלול הראשון שתואר בו, ואולם בהמשך, ביום 29.11.2016, זו בוטלה לבקשת המבקשים (תוך שהבנק חויב בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין; להלן: הפסיקתה הראשונה ). לאחר החלטה זו עתרו המבקשים לחיוב הבנק בתשלום 30,000 ש"ח בגין חוות דעת המומחה שהוכנה עבור בקשתם לביטול הפסיקתה הראשונה. ביום 24.10.2017 הגיש הבנק בקשה לאישור פסיקתה נוספת, הפעם על בסיס המסלול החישובי השני, שלפיה קרן החוב עמדה על כ-62,000 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין (להלן: הפסיקתה השניה ) . ביום 14.2.2018 אישר בית משפט השלום את הפסיקתה השנייה וקבע כי המבקשים, בתגובתם לבקשה לאישור הפסיקתה, לא העלו טענות בדבר חוסר התאמתה לפסק הדין; כי שכר הטרחה שנפסק לחובתם משקף את ההתנהלות בתיק; וכי אין מקום להתחשב בהוצאותיהם שכן תביעת הבנק התקבלה. בקשה שהגישו המבקשים לביטול החלטה אחרונה זו נדחתה בהחלטה מיום 23.5.2018, מן הנימוקים שפורטו בה.

3.

המבקשים הגישו בקשת רשות לערער על ההחלטות מיום 14.2.2018 ומיום 23.5.2018. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן ) החליט לתת רשות ערעור ודחה את הערעור לגופם של דברים. בפסק הדין נקבע כי המבקשים הגישו את השגתם על ההחלטה מיום 14.2.2018 בחלוף המועד שנקבע בדין ומשכך זו חלוטה. אשר להחלטה מיום 23.5.2018 – שניתנה כזכור בבקשה לביטול ההחלטה לאשר את הפסיקתה השנייה מיום 14.2.2018 – צוין כי לא התקיימו התנאים הנדירים המאפשרים עיון חוזר בהחלטה מיום 14.2.2018, וכי המבקשים הגישו את הבקשה לביטול הפסיקתה בניסיון לבצע מקצה שיפורים ולהעלות טענות חדשות שלא הוצגו לבית המשפט בתגובה לבקשה לאישור הפסיקתה השנייה. אשר על כן נקבע כי לא היה מקום להורות על ביטול הפסיקתה השנייה מחמת טענות חדשות שנטענו לראשונה בבקשה לביטול הפסיקתה. אשר לטענת המבקשים בדבר החזר הוצאות חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמם צוין כי הנושא זכה להתייחסות בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 23.5.2018, שבמסגרתה הבהיר האחרון מדוע לא נעתר לבקשתם ואין מקום לשנות מקביעות אלו בהליך הערעור.

4.

בבקשה שלפניי חוזרים המבקשים, בעיקרם של דברים, על טענותיהם בהליכים הקודמים, וטוענים כי ההחלטות השיפוטיות בעניינם מביאות לעיוות דין. לטענתם, בבקשה לאישור הפסיקתה השנייה כלל הבנק סוגיות שמצויות במחלוקת בין הצדדים ומתבררות בהליך משפטי אחר תלוי ועומד. נטען כי הפסיקתה השנייה לא משקפת את פסק הדין, שכן קיימת מחלוקת חשבונאית לגבי אופן חישוב החוב לאחר המועד הקובע, שצריכה להתברר בהליך נפרד. המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום לדחות את טענותיהם בקשר להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכי התנהלותו של הבנק מצדיקה חיובו בהוצאות שבהן נשאו לצורך הגשת חוות דעת המומחה בעניין הפסיקתה הראשונה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.