רע"א 6838/96 פרס ריצ'רד נ. בנק המזרחי המאוחד - סניף רמת השרון

המבקש חתם כערב לחשבון של חברת "דרים חי". החשבון נוהל בסניף של המשיבה. הערבות היתה לערבויות ביצוע שניתנו על ידי המשיבה לרוכשי דירות מן החברה. לאחר שהחברה לא עמדה בהתחיבויותיה, והמשיבה פרעה את ערבויות הביצוע, תבעה המשיבה את המבקש והערבים האחרים לחובה של החברה. המבקש טען, כי המשיבה זייפה את כתב הערבות וכי חלק ממנה נפרע. כן טען, כי המשיבה הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי המבקש, בכך שלא גילתה לו בעת החתימה על הערבות כי הנערב הינו במצב כלכלי קשה וכי הערב נוטל על עצמו סיכון של ממש בחתימת הערבות.

בפסק דינו מיום 14.7.94 קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיבה וחייב את המבקש בערבותו. בית המשפט קבע כי הערבות שנחתמה היתה בסיס למתן ערבויות ביצוע מצד המשיבה, וכתנאי לשחרור כספי רוכשי הדירות לשימוש החברה. כן נקבע, כי הערבויות שבוצעו בפועל היו הערבויות בגינן נחתמה ערבותו של המבקש. בית המשפט דחה את טענת המבקש כאילו חובה של החברה כוסה על ידי מימוש בטחונות אחרים. כן נדחתה הטענה, לפיה זוייף כתב הערבות. בית המשפט הוסיף וציין, כי ההליכים שבפניו מעלים תמיהות לענין אמינותו של המבקש והערבים האחרים וכי תצהיריהם נגועים בסתירות של ממש. אשר להפרת חובת הגילוי, קבע בית המשפט, כי לא היתה חובת גילוי שהופרה בנסיבות המקרה.

על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 15.7.96 נדחה הערעור. בית המשפט תמך יתדותיו בקביעת הערכאה הראשונה לפיה אין בסיס לטענה בדבר זיופו של כתב הערבות. כן קבע בית המשפט כי אין הוא רואה מקום להתערבות בממצאים שנקבעו לענין שיוך ערבויות הביצוע לערבות המבקש ולענין מהימנות המבקש. כן נדחתה הטענה לפיה חובה של החברה נפרע ובטלה הערבות. אשר להפרת חובת הגילוי, קבע בית המשפט, כי הראיות בענין זה היו בידי המבקש עוד בהליך הראשון, והן לא הובאו אז. גם לגופו של ענין, קבע בית המשפט, כי אף בדין אין חובת גילוי כלפי ערב, וזאת על יסוד ע"א 1304/91 טפחות נ' ליפרט , פ"ד מז(3) 309 (שנפסק לפני התיקון לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א1981-). מאידך, התערב בית המשפט בשיעור שכר הטרחה שנפסק וכן בענין עיקול נכסים המוחזקים בידי המשיבה.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חזר על טענותיו בערכאות קמא, ועיקרן: חובת בית המשפט להפחית את שיעור הערבות בשל העובדה כי חלק ממנה נפרע; אי הפרדת ענינו של המבקש מענינם של שאר הערבים, בשעה שנתוניו האישיים כמו גם הנסיבות האופפות את מתן ערבותו היו שונים בתכלית; כי ערבותו של המבקש התיחסה ונקשרה לערבויות אחרות מאלו שנפרעו בפועל, ולפיכך כלל לא קם חובו של המבקש לפרוע את ערבותו; כי במועד פרעון ערבויות הביצוע על ידי המשיבה היה חשבון החברה ביתרת זכות וגם מטעם זה לא קם בסיס לחיובו של המבקש כערב; כי חובה של החברה נפרע ממימוש פקדונות ובטחונות אחרים של החברה וכי כתב הערבות זוייף. כן חזר המבקש על טענתו לפיה היפרה המשיבה את חובת הגילוי המוטלת עליה בשעה שידעה במועד מתן ההלוואה כי החברה נתונה בקשיים כספיים. המבקש מציין, כי הראיה לענין זה - היא כתב תביעה של המשיבה כנגד בעלי החברה בשל יתרת חובה בחשבון אחר - לא היתה בידיו של המבקש בעת בירור התובענה הראשונה, ולפיכך לא הובאה בפניה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. מרבית טענותיו של המבקש הן כנגד ממצאים שבעובדה - החל בזיהוי ובשיוך הערבויות שנחתמו לערבויות הביצוע כנגדן ניתנה ערבותו של המבקש, עבור בשאלה אם זוייף כתב הערבות וכלה בשאלת מהימנותו של המבקש. בכל אלה - אין עילה להתערבותנו על דרך של רשות ערעור בפני בית משפט זה כערכאה שלישית (ראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123). אשר לטענותיו של המבקש לענין חובת הגילוי והפרתה - אף המבקש אינו חולק על כך, כי הערכאות קמא לא סטו מן ההלכה שנקבעה בע"א 1304/91 הנ"ל ובע"א 1570/92 בנק המזרחי בע"מ נ' ציגלר , פ"ד מט(1) 369. לטענתו, הדמיון שבין נסיבותיה של הלכת ציגלר הנ"ל והמקרה שבפנינו מקימים יסוד למתן רשות ערעור. גם אם הצדק עם טענת המבקש לענין הדמיון הנסיבתי בין המקרים - ומבלי להכריע בענין זה - לפיה גם במקרה דנן עסקינן בטעות של המבקש לענין כדאיות הערבות והפרת חובת הגילוי של המשיבה לענין מצב החברה - הרי שאין בטענה זו אלא משום השגה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ודמיונו לנסיבות פ"ד ציגלר הנ"ל, ולא כנגד פרשנות הלכת ליפרט הנ"ל. לפיכך, גם בטענה זו אין עילה למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.