רע"א 6841/17 עופר אבינרי נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

המבקש מחזיק בשטח של כ- 3 דונם שהם חלק משטח המכונה "מתחם חסן עראפה", מתחם של כ- 80 דונם המצוי בלב העיר תל אביב. המקרקעין במתחם כוללים שטחים פרטיים ושטחים ציבוריים (בבעלות המשיבה), והשטח אותו החזיק המבקש, והוא עדיין מחזיק בחלקו, הוא גם פרטי וגם ציבורי. ענייננו שלנו הוא בחלק הציבורי שמחזיק המבקש.

2.

המשיבה פעלה לפנות את המבקש על פי סמכותה לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: חוק פינוי קרקע ). ביום 30.10.2016, לאחר שניתנה למבקש התראה לפני פינוי, ניתן צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור (להלן: הצו ) . המבקש עתר לביטולו של הצו, הן בשל פגמים נטענים במתן הצו הפוגמים לפי הטענה בחוקיותו והן בשל טענת המבקש לזכויות במקרקעין מכוח דיירות משנה מוגנת שהועברה לו בירושה. במסגרת זו עתר המבקש לעיכוב זמני של הצו וכן לעיכוב ההליך עד להכרעה בתביעה למתן סעד הצהרתי שהגיש המבקש מספר חודשים קודם-לכן במסגרתה ביקש כי ייקבע שהוא דייר מוגן ובעל זכות החזקה בנכס.

3.

בית משפט השלום (השופט א' צימרמן ) דחה את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע הצו. נקבע, כי המבקש לא גילה את כל העובדות הרלבנטיות לענין, ויתרה מכך - הוא השמיט את העובדות הבלתי נוחות לו וטען טענות עובדתיות שלא התיישבו עם טענותיו בהליכים אחרים. לפיכך קבע בית המשפט כי יש לדחות את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע הצו על יסוד שיקולי יושר - חוסר תום לב. למעלה מן הצורך, בחן בית המשפט גם את השיקולים בדבר סיכויי ההליך ומאזן הנוחות. אשר לסיכויי ההליך, בחן בית המשפט הן את סיכויי הטענה כי החזקתו של המבקש במקרקעין היא כדין והן את סיכויי הטענה כי הצו הוצא שלא כדין, על מכלול התנאים המנויים בסעיף 4(א) לחוק פינוי קרקע. בית המשפט הגיע למסקנה, כי גם לפי שיקולים אלה יש לדחות את הבקשה.

אשר לבקשה לעיכוב ההליך עד להכרעה בתביעה למתן סעד הצהרתי, בית המשפט קיבל את הבקשה. נקבע כי בשני ההליכים מתעוררות די והותר שאלות משותפות המצדיקות למנוע ניהול שני ההליכים במקביל.

4.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (השופטת א' כהן ) נתן רשות ערעור, דן בבקשה כבערעור ודחה את הערעור לגופו מנימוקי בית משפט השלום. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

5.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.

טענתו העיקרית של המבקש היא, כי בית משפט השלום היה צריך לדון תחילה בטענות לענין חוקיות הצו. המבקש סמך טענה זו בעיקר על ההלכה שנפסקה ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון , פ"ד נח(1) 827 (2003) (להלן: ענין בן שמחון ), שם נקבע כי אם טוען תופס הקרקע טענה לגבי חוקיותו של הצו, בנפרד מטענותיו לגבי זכויותיו המהותיות בקרקע, אזי שומה על בית המשפט לבחון תחילה, ובמנותק מבירור הזכויות, את שאלת תוקפו של הצו:

"מקום שבהליך משפטי כאמור תופס הקרקע מעורר ראשונה את שאלת תוקפו המשפטי של צו הסילוק, מוטל על בית-המשפט בשלב ראשון, וקודם לבירור הזכויות, לבחון אם צו סילוק הפולש הוצא כדין..." ( שם , עמ' 845).

7.

אכן, לו היה דן בית המשפט בהליך העיקרי שהגיש המבקש - עתירה לביטולו של הצו הן משום היותו בלתי חוקי והן בשל זכויותיו בקרקע - היה עליו לבחון תחילה את שאלת תוקפו של הצו, בהתאם להלכה שנקבעה בענין בן שמחון . אלא שלא זו הייתה המסגרת הדיונית שעמדה ברקע ההחלטה. כאמור, בית המשפט דן בבקשה לעיכוב ביצוע הצו עד להכרעה בהליך העיקרי ; והוא עשה כן בשל בקשתו הנוספת של המבקש לעכב את ההליך העיקרי עד להכרעה בתביעה למתן סעד הצהרתי שהוא הגיש. בהחלטה מיום 12.2.2017 אף הדגיש בית המשפט כי "אכן ביקשתי לבחון את האפשרות שעיונית עדיין עומדת על הפרק לייעל את הדיון ולהופכו לדיון בהליך העיקרי. עם זאת, שעה שהמבקש עצמו יוזם את עיכוב ההליכים בתיק דנן, בגורסו כי אין מקום לבירור ההליך העיקרי כאן, שעה שהליך דומה כה צרכו ממילא מתברר בהליך אחר (ת"א 92-08-16), הרי שדומה שבשלב ראשון נכון להשלים את בירור הבקשה לסעד זמני..." .

8.

בשונה מבירור ההליך העיקרי, הבירור בשלב הבקשה לעיכוב ביצוע נעשה על פי השיקולים הידועים - בראשם סיכויי ההליך ומאזן הנוחות, ולצדם גם שיקולי יושר (ראו תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). טענת המבקש לפיה כבר בשלב זה על בית המשפט לבחון לגופה את טענת העדר החוקיות של הצו, אינה מתיישבת עם טבעו של הליך הביניים. למעשה, על בית המשפט לבחון טענה זו, אך זאת בראי השיקול של סיכויי ההליך; היינו, מה סיכויי הטענה לפיה הצו נעדר תוקף משפטי להתקבל.

9.

בענייננו, בית המשפט בחן הן את טענת המבקש בדבר תוקפו של הצו והן את טענתו בדבר זכויותיו בקרקע בגדרי כל אחד מהשיקולים השונים (סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ושאלת תום הלב), והוא עשה-כן בצדק. לו היה מעוניין המבקש כי תחילה תתברר לגופה טענתו בדבר אי חוקיותו של הצו, ורק אם זו תידחה יכריע בית המשפט בבקשתו לעיכוב ביצוע הצו על יסוד הטענה כי יש לו זכויות בקרקע ובבקשתו לעיכוב ההליך, היה עליו לעתור לכך מלכתחילה.

10.

בנוסף, איני רואה מקום לקבל את טענת המבקש כי לא היה מקום לבחון את שאלת תום הלב במסגרת ההליך, או כי לא היה בכוחה של סוגיה זו כשלעצמה כדי להביא לדחייתה של הבקשה. בהקשר זה טען המבקש כי שאלת תום הלב כלל לא נדרשה לצורך הדיון בחוקיותו של הצו, וכי ממילא שאלה זו הייתה כרוכה אך בשאלת הזכויות הנטענות ולא בשאלת תוקפו של הצו. ראשית , כאמור במישור העקרוני, עסקינן בהליך ביניים, ומכאן שלשאלת תום הלב יש מקום כפי שקבוע במפורש בתקנות. שנית , במישור הקונקרטי, איני סבור כי שאלת תום הלב שנבחנה הייתה רלבנטית אך ורק לשאלת הזכויות של המבקש בקרקע. בית המשפט עמד על כך שהמבקש לא הציג את העובדות הצריכות לענין, ואף הסתיר עובדות שלא היו נוחות לו, והדבר כמובן רלבנטי גם לצורך בחינת התנאים לתוקפו של הצו (למשל, בכל הנוגע ל"יום התפיסה"). ו שלישית , הגם שבית המשפט קבע כי די בחוסר תום הלב של המבקש על מנת לדחות את בקשתו, הרי שדה-פקטו נבחנו יתר השיקולים בהרחבה ובפירוט, וגם לפי שיקולים אלה הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

11.

אשר ליתר השאלות המתעוררות לטענת המבקש במקרה זה - העדר בחינה האם הממונה אכן שוכנע, עובר למתן הצו, כי התפיסה של המבקש הייתה שלא כדין; ואי מתן שהות למבקש להמציא למשיבה מסמכים כחלק מזכות הטיעון שלו - הרי ששאלות אלה אינן בעלות היבט עקרוני, שכן הן קשורות לאופן יישום הדין על נסיבותיו הספציפיות של המקרה. משכך אין שאלות אלה מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהתאם לאמות המידה הנהוגות בפסיקה.

12.

לנוכח הטעמים המפורטים לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪. עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 5.9.2017 מבוטל לאלתר.