רע"א 6846/11 שאול ויסמן נ. בעלי זכויות בחלקה 10

1.

המבקש והמשיבים שותפים בבעלותה של חלקה 10 בגוש 6884 בעיר תל אביב-יפו (להלן: הנכס ), וכן בהיסטוריה דיונית ארוכה וענפה סביב פירוק אותו שיתוף. המבקש הוגדר כ"אדם בודד בעל זכויות פעוטות" בנכס.

המשיבים הגישו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה כנגד המבקש לפירוק שיתוף במסגרת ת"א 28059/07 (השופטת י' אחימן ), ובה ביקשו לפרק את השיתוף בדרך של מכירה כפויה של זכויות המבקש. בית משפט השלום דחה את התביעה, ובפסק דינו מיום 19.11.2007 הורה על דחיית התביעה "במתכונתה הנוכחית, אלא אם כן יודיעו התובעים בתוך 7 ימים על תיקון עתירתם בסעיף 43 לכתב התביעה באופן המכווין את פירוק השיתוף למכירה תחרותית פנימית בבעלי הזכויות שאז תינתנה ההוראות המתאימות". כנגד הכרעה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 3860/07, השופטים י' שנלר , ד"ר ק' ורדי

ו ר' לבהר שרון ). פסק הדין, מיום 8.1.2009, דחה את הערעור, וקבע כי "צדק בית משפט קמא במסקנתו שלאחר שהמשיבים הסכימו גם לחלופה של התמחרות פנימית בין השותפים זאת הייתה הדרך הראויה לביצוע פירוק השיתוף". המשיבים לא אמרו נואש, והגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 1497/09). הבקשה נידונה לפני הרכב (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ע' ארבל ו א' רובינשטיין ), אשר החליט להעניק רשות ערעור ולדחות את הערעור (פסק דין מיום 25.7.2010). בשלהי פסק הדין נאמר משפט שבהמשך הדרך היווה בסיס למחלוקת בין הצדדים:

"אציע לחברי לדחות את הערעור, ולקבוע כי פירוק השיתוף יעשה באמצעות מכירת הנכס כולו. המכירה תתבצע בדרך של התמחרות פנימית בין השותפים – בפיקוח בית משפט השלום".

בטרם ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, המבקש הגיש בעצמו תביעה לפירוק השיתוף בבית משפט השלום בתל אביב – יפו (ת"א 12258-09-09, השופטת מ' ברק נבו ). ביום 18.1.2010 החליט בית משפט השלום על מחיקת התביעה על הסף בשל מחדלים מהותיים של התובע, הוא המבקש, בהצגת טענותיו, תוך שהוא מאפשר למבקש להגיש כתב תביעה מתוקן עד ליום 18.2.2010. לאחר שניתנה ההחלטה בבית המשפט העליון, הדוחה את ערעורם של המשיבים, פנה המבקש אל בית משפט השלום וביקש למחוק את תביעתו, תוך שהוא מציין כי "לאור החמרה חמורה במצב בריאותי עד כדי סיכון חיים ממשי... אינני מוצא לנכון לסכן ממשית את חיי, כאשר למעשה ניסיתי לקדם את הבניה...". בית משפט השלום נענה לבקשה והורה על מחיקת התביעה. זאת תוך חיובו של המבקש בהוצאות משפט, וקביעה כי "אם יבקש התובע להגיש תביעתו בענין דנן מחדש, נגד הנתבעים בתיק זה - כולם או חלקם - תותנה ההגשה מחדש בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ לנתבעים". בית משפט השלום ציין כי "אף שלטעמי ייתכן שהיה מקום לשקול הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה, החלטתי שלא לעשות כן".

לאחר סגירת ת"א 12258-09-09, המבקש שב ופנה לבית משפט השלום במסגרת ת"א 28059/07 – שכזכור נפתח כתביעה של המשיבים - שנידון בפני השופטת י' אחימן , וביקש לקדם את פירוק השיתוף בדרך של התמחרות פנימית בין השותפים. זאת, לדבריו, על בסיס קביעת בית המשפט העליון שצוטטה לעיל: "המכירה תתבצע בדרך של התמחרות פנימית בין השותפים – בפיקוח בית משפט השלום". בתגובה ביקשו המשיבים למחוק את תביעתם. בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבים, וקבע ש"הוראתו של בית המשפט העליון לא כיוונה למצב דברים זה". על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 6899-03-11, אף כאן בפני הרכב השופטים י' שנלר , ד"ר ק' ורדי

ו ר' לבהר שרון ) והערעור נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי "הפרשנות הראויה לסעיף 19 לפסק הדין של בית משפט העליון הינה הנחיה כללית שככל שיידרש פירוק השיתוף, אזי יבוצע בדרך של התמחרות פנימית בין השותפים, זאת ותו לא". לצד זאת, בית המשפט המחוזי עמד על חוסר תום ליבו של המבקש, אשר ביקש למחוק את תביעתו, תוך שימוש בטענות רפואיות, ובתוך כך ניסה להחיות את תביעתם של המשיבים כנגד רצונם ולעקוף בכך את החלטת בית משפט השלום בת"א 12258-09-09 בדבר התנייתה של תביעה חדשה בתשלום הוצאות נוספות למשיבים. מכאן הבקשה שלפניי.

2.

בפי המבקש מספר טענות המצדיקות, לדעתו, מתן רשות ערעור וקבלת הערעור. ראשית, דבריו הברורים – לגישת המבקש – של בית המשפט העליון בסעיף 19 בפסק הדין שהובא לעיל, לפיהם על בית משפט השלום לפתוח בהליך פירוק שיתוף בדרך של התמחרות פנימית. שנית, לא הייתה הצדקה למחיקת התביעה, שכן עורך דין דורון כוכבי, שביקש את המחיקה, לא ייצג – על פי הודאתו – את כלל התובעים בהליך. שלישית, עצם בקשתם של התובעים למחוק את התביעה אינה מצדיקה בהכרח את קבלת הבקשה כאשר הנתבע מתנגד לכך ועלול להפסיד את היתרון היחסי שהשיג במסגרת ההליך. לדבריו, רצונו בהמשך ההליך אינו מונע מניסיון לחסוך את תשלום 10,000 ₪ הוצאות משפט למשיבים, אלא מרצון להימנע מצורך בהמצאה חדשה לכולם.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. כפי שנקבע על ידי הנשיא זוסמן בהמ' 863/78 דניאל לוי נ' עליזה רחמים פ"ד לג(3), 168, "כדי לזכות בהגשת ערעור שני לבית-משפט זה לא די בכך שבעל דין יצביע על אפשרות שערכאה קודמת טעתה, אלא דרוש שייראה כי עולה מפסק-הדין שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאת ערעור שנייה זו".

אף מבט לגופו של עניין אינו מגלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טעות המצדיקה את התערבותנו. באשר לקטע שהובא לעיל מסעיף 19 לפסק הדין ברע"א 1497/09, אין להניח שבית משפט זה בחר לתת סעד שכלל לא נתבקש לו, ולהורות מדעתו על פתיחת הליך של פירוק שיתוף. ההכרעה הייתה שבמידה שבכך ירצו הצדדים, זוהי הדרך הנכונה.

אשר לטענה בדבר העדר ייצוגם של כלל המשיבים בבית משפט השלום, חזקה על בית משפט השלום שבחן עניין זה, וחזקה על מי מהמשיבים שלא היה מיוצג שיידע להעלות את טענותיו בערכאה המתאימה. בכל מקרה, חזקה זו לא נסתרה על ידי מי מהמשיבים.

באשר לשאלת משקלה של בקשת המשיבים-התובעים להורות על מחיקת תביעתם, מדובר אכן בסוגיה מורכבת מכפי שניתן לחשוב:

" הפסקת תובענה לפי תקנה 154 ("רצה תובע... להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו, כולה או מקצתה...") אינה הליך של מניה וביה; היא טעונה תשומת לב מצד בית המשפט לזכויות הנתבע, העלולות להיפגע על-ידיה (ראו ע"א 579/90 רוזן נ' בן-נון , פ"ד מו(3) 738, 745 (השופט - כתארו אז – מ' חשין); וינוגרד, תקנות סדרי הדין האזרחי , מה' 4, 257; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

(מה' 10, 2009), 302; קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין האזרחי

(מה' 15, 2007), 657). דעת לנבון נקל, כי משנגרר הנתבע להליכים ובינתיים רכש לו יתרון בתוכם, וניתן לשער כי לא אחת אותו יתרון הוא הוא העילה לבקשת ההפסקה על-ידי התובע, יש לנהוג זהירות שיפוטית בטיפול בבקשה. ואכן הלכה היא, "כי הפסקת ההליכים אינה צריכה לשמש פתח לשימוש לרעה בהליכי משפט, וכי אין, כמו כן, להתיר, שתקופח עקב ההפסקה זכות מהותית או דיונית אחרת, אותה רכש הנתבע" (ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נס חלהטשווילי , פ"ד לט(2) 831, 834 - הנשיא שמגר; וראו גם ע"א 491/77 החברה לבנין ולעבודות ציבוריות נ' גלעד עפרון קבלני פתוח בע"מ , פ"ד לא(3) 515) " (רע"א 3876/09 ח'שיבון נ' ח'שיבון , 25.8.09).

ניתן להוסיף, שבתביעות לפירוק שיתוף במקרקעין ישנו תוקף מיוחד לזהירות השיפוטית המדוברת. בתביעות אלו, מעצם מהותן, אין מדובר במערכת יחסים רגילה של תובע ונתבע, בגדרה התובע מעוניין בהטלת חבות על הנתבע, אלא במהלך שגרעין מטרתו הוא הדדי – שכל שותף יוכל להמשיך בדרכו מבלי תלות בשותפות שהפכה לרחיים על צוארו. כך או כך, הכלל הוא שבית משפט ייעתר לבקשת התובע לחזור בו מתביעתו (ראו, למשל, ע"א 302/83 הנ"ל, עמ' 833). אולם, ההחלטה בכגון דא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ועליו לשקול בין היתר אם יש בקבלת הבקשה להפסקת ההליך "כדי לשלול מנתבע יתרון של ממש שרכש תוך כדי ההתדיינות או אם יש בבקשה להפסקת התובענה משום שימוש לרעה של המבקש בהליכי בית המשפט" ( גורן , שם). בדיקה כזו, מטבע הדברים, תתייחס הן לעמדת התובע המבקש להפסיק את ההליכים והן לעמדת הנתבע שמתנגד לכך.

בענייננו, בית המשפט המחוזי בחן את בקשת המשיבים באופן זהיר וענייני, תוך התחשבות בהיסטוריה הדיונית של ההליך ובפעולות שבהן נקט המבקש בערכאות השונות, ושקילת תום ליבם של שני הצדדים, והגיע לכלל מסקנה שבנסיבות העניין מוצדק היה להיענות לה. במסקנה זו לא נפלה טעות המצדיקה התערבות. זאת בוודאי בהחלטה דיונית של הערכאה המבררת במסגרת גלגול שלישי.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.