רע"א 6862/08 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. צנציפר חברה לייבוא תבואות

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק), לפיו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט מ' יפרח) ותביעתה של המשיבה לחייב את המבקשת לשלם לה תגמולי ביטוח התקבלה במלואה.

1.

העובדות, כפי שהן עולות מפסק דינו של בית משפט השלום הינן כי המשיבה היתה מבוטחת אצל המבקשת בפוליסה לביטוח ימי לכיסוי הובלת מטענים. הרכוש המבוטח היה מטעני יבוא של מיני גרעינים ומינרלים בתפזורת. המשיבה טענה בתביעתה לקיומם של 152 מקרי ביטוח שעיקרם בחוסרים במשלוחים השונים, לאחר שדרישתה מהמבקשת לשלם לה את תגמולי הביטוח נדחתה. התביעה נתמכה בחוות דעת שמאי מטעם המשיבה.

המבקשת התגוננה מפני התביעה בטענה שאין כיסוי ביטוחי לנזקים הנטענים מהטעמים הבאים: דיווח באיחור רב על-ידי המשיבה ; פגיעה בזכות השיבוב של המבקשת כלפי המובילים הימיים ; מ דובר בחוסרים מדומים במטענים, הנובעים מהבדלי שקילות במשקלים שונים ובשיטות שקילה שונות, הבדלים עליהם לא נועדה הפוליסה לפצות אלא על חוסרים פיזיים אמיתיים.

2 .

בית משפט השלום שמע את עדויות השמאי מטעם המשיבה ואת עדותו של מנהל השיווק של המשיבה. המבקשת לא הביאה ראיות, לאחר שתצהיריה הוגשו באיחור ניכר ובית משפט השלום סרב לקבלם. בית המשפט קבע כי מ דובר

בפוליסת ביטוח מפני כל הסיכונים, כאשר על המבוטח להראות כי נגרמו לו נזק או אובדן, תהא סיבתם אשר תהא, וכי האובדן או הנזק אירעו במהלך המסע הימי. נקבע כי הפוליסה חלה על המקרה דנן, אך התביעה נדחתה משנמצא כי לא הוכח עצם האובדן. זאת, לאחר שהמשיבה לא הציגה לראיה את המסמכים עליהם התבסס לכאורה השמאי מטעמה ולא הראתה כי מסמכים אלה נמסרו למבקשת עובר להגשת התובענה.

3 .

המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי וערעורה התקבל. נקבע כי המבקשת לא טענה כי לא ניתן להגיע לחישוב החוסרים על-פי המסמכים שעמדו לרשות השמאי והיוו את הבסיס לחישוב שערך. המסמכים לפיהם נערך החישוב היו ידועים למבקשת – על בסיס כתב התביעה, חוות דעת השמאי ותצהיר גילוי המסמכים מטעם המשיבה – היא היתה יכולה לקבלם בכל עת, אך נמנעה מלעשות כן, והדבר פועל לחובתה. עוד נקבע כי מכתב ההגנה שהגישה המבקשת וממכתב ששלחה למשיבה עולה ראשית הודיה בחוסרים הנטענים. לפיכך נקבע כי החוסר עצמו אינו במחלוקת אלא השאלה האם מ דובר בחוסר שיסודו בהבדל בשיטות מדידה או שמא חוסר פיזי. לכך הוסיף בית המשפט המחוזי את העובדה שהמבקשת לא הביאה ראיות מטעמה ולא סתרה את עדותו של מנהל השיווק של המשיבה ולפיה בפגישה שקיים עם נציגי המבקשת הם הסכימו כי המבקשת חייבת בתשלום בגין החוסרים. עדות זו לא קיבלה לשיטתו של בית המשפט המחוזי את המשקל הראוי. לאור המכלול האמור נקבע כי המשיבה הוכיחה כי החוסר לו היא טוענת הוא אכן חוסר פיזי. בית המשפט המחוזי קיבל אפוא את הערעור וחייב את המבקשת בתשלום סך של 762,792 ₪ למשיבה (לאחר קיזוז סכום שהמשיבה חבה למבקשת בגין דמי ביטוח).

4 .

המבקשת טוענת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלתי סביר, מנוגד לסדרי הדין ודיני הראיות, שכן תביעת המשיבה התקבלה מבלי שזו הציגה כל ראיה שתתמוך בטענותיה. לטענתה, עניינה נכנס בגדר אמות המידה המצמצמות שהותוו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה). זאת כיוון שפסק דינו של בית המשפט המחוזי נושא עמו מסר שלילי לציבור המבוטחים לפיו אין הם נדרשים עוד להציג ראיות בתביעות נגד חברות ביטוח ודי בהגשת התביעה כדי להעביר הנטל לחברת הביטוח. היא מדגישה כי דבר מעין זה יגרור מבול של תביעות סרק. בא כוח המבקשת קובל עוד על התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית וגורס כי אינה רשאית לעשות כן. עוד הוא טוען כי בית המשפט המחוזי קבע קביעות שהמשיבה עצמה לא טענה להן ומבלי שניתנה למבקשת ההזדמנות להגיב. הוא פורס בפירוט את הטעויות שהוא רואה בפסק הדין ואת התמיהות שעולות לשיטתו ממנו.

5 .

דין הבקשה להידחות, באשר אין היא עומדת, ולו בקירוב, באמות המידה שהותוו בהלכת חניון חיפה. טענותיה של המבקשת עניינן מופנות נגד הערכת הראיות על-ידי בית המשפט המחוזי, שהובילה אותו להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום וכן בטעויות שנפלו לשיטתה ביישום הדין וההלכה הפסוקה על עניינה. אין באלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור והדברים ידועים היטב. הטענה כאילו המשיבה לא הציגה כל ראיה להוכחת טענותיה אין לה יסוד ואין למבקשת להלין אלא על עצמה על כך שלא טרחה להביא ראיות מטעמה לביסוס טענותיה.

הבקשה נדחית.