רע"א 6868/12 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ. עופר ניב ואח'

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) מיום 10.9.2012 בהפ"ב 37486-03-12, במסגרתה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים למתן פסיקתא לתשלום הוצאות שנפסקו במסגרת הליך בוררות בין הצדדים ודחה את התנגדותה של המבקשת למתן הפסיקתא. בד בבד הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

תמצית הרקע העובדתי

1.

המבקשת, דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן: דן או המבקשת ), פועלת משנת 2001 כחברה פרטית שעיסוקה בהובלת נוסעים בתחבורה ציבורית, כאשר עד לשנת 2001 הייתה דן מאוגדת כאגודה שיתופית בבעלות חבריה. במהלך שנת 2001 ביצעה דן תוכנית הבראה לשינוי מבני וארגוני (תוכנית זו כונתה בפסק הבוררות התוכנית לרה-ארגון וכך תכונה להלן), אשר בסופה שינתה את צורת התאגדותה מאגודה שיתופית לחברה פרטית. בתקנון החברה החדשה שהוקמה נקבע כי על אף היותה חברה פרטית תתנהל החברה כחברה ציבורית, לרבות התחייבות להקים מוסדות פנימיים המחויבים על פי דין בחברה ציבורית (לרבות ועדת ביקורת, דירקטוריון ואסיפה כללית). במסגרת התוכנית לרה-ארגון נקבע כי כל חברי האגודה השיתופית שהחזיקו במניותיה יירשמו כבעלי מניות בחברה החדשה שהוקמה, ולכל בעל מניות הוקצו 1,000 מניות של החברה החדשה. על פי תקנון החברה החדשה כל המניות שהוקצו לבעלי המניות (החברים) נכנסו ל"תקופת חסימה" של שבע שנים שבמהלכה נאסרה העברתן לאחרים, בכפוף לחריגים מסוימים. כמו כן נקבע כי בעל מניות בחברה יוכל עם הגיעו לגיל פרישה למכור מניותיו ובנוסף נקבע כי בעלי מניות שיוכיחו מצוקה כלכלית אישית יוכלו למכור מניותיהם בתקופת החסימה (בכפוף להחלטת הדירקטוריון ואישור ועדת הביקורת).

2.

המשיבים הינם עובדי דן (וכפועל יוצא גם בעלי מניותיה, בהתאם לאמור לעיל) אשר פרשו לגמלאות במהלך השנים 2006-2005. פרישתם של המשיבים לגמלאות הייתה פרישה מוקדמת והוסדרה בהסכמים בין כל אחד מהמשיבים לבין דן. במסגרת הסכמי הפרישה מכרו המשיבים לדן את מניותיהם בה, בהתאם למחיר שנקבע בתקנון.

3.

בחלוף השנים, ועל רקע התאוששותה של דן והפיכתה לחברה פעילה ורווחית, התגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לעסקאות מכירת המניות על ידי המשיבים לדן. המשיבים הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (ע"ב 5119/08) במסגרתה טענו כי דינן של עסקאות מכירת המניות להתבטל בשל פגם מהותי שנפל בהן, מכיוון שלא הובאו לאישור וועדת הביקורת כמתחייב על פי תקנון החברה. מנגד, טענה דן כי עסקאות מכירת המניות עומדות בכל דרישות תקנון החברה והחוק ולא נפל בהן כל פגם שמאפשר ביטולן. כמו כן טענה דן כי במסגרת הסכמי הפרישה חתמו המשיבים על כתבי ויתור, ולכן מנועים המשיבים מלטעון בדיעבד טענות מסוג זה. כמו כן טענה דן טענה מקדמית לפיה בתקנון החברה נקבע מנגנון בוררות בין החברה לבין בעלי מניותיה. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את הטענה המקדמית והסכסוך הועבר לבוררות לפני הבוררת השופטת (בדימ') ב' אופיר-תום (להלן: הבוררת ).

תמצית הליכי הבוררות

4.

ביום 19.6.2011 ניתנה על ידי הבוררת החלטה מקיפה במסגרתה התקבלה טענת המשיבים כי עסקאות מכירת המניות לא הובאו לאישור ועדת הביקורת של דן וכי פגם זה הינו מהותי ומחייב ביטולן של העסקאות. כפועל יוצא קבעה הבוררת כי דן נדרשת להשיב למשיבים את המניות, ולחלופין ככל שאין אפשרות להשיב את המניות בעין על דן להשיב את שוויין, כולל הרווחים שנגזרו מהן. בנוסף קבעה הבוררת כי התיק ייקבע לישיבת הוכחות נוספת בשאלת האפשרות להשיב את המניות בעין ובשאלת שוויין. לבסוף נקבע כי דן תשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 75,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

5.

בעקבות ההחלטה מיום 19.6.2011, הגישו שני הצדדים בקשות לבית המשפט המחוזי. דן הגישה בקשה לביטול ההחלטה, אשר לטענתה מעמדה כמעמד פסק בוררות, ואילו המשיבים הגישו מנגד בקשה לאישור ההחלטה כפסק בוררות. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה מיום 24.10.2011 (הפ"ב 28489-07-11, השופט (בדימ') י' זפט ) כי דין שתי הבקשות להימחק, באשר החלטת הבוררת אינה מהווה פסק בוררות הניתן לאישור או לביטול בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בהחלטתי מיום 14.12.2011 דחיתי בקשת רשות ערעור שהגישה דן על החלטתו של בית המשפט המחוזי (רע"א 8747/11). בהחלטתי קבעתי כי החלטת בית המשפט המחוזי הינה יישום של הלכות ברורות בנוגע להבחנה שבין "החלטה אחרת" לבין "פסק בוררות" וכי החלטת הבוררת אינה גורמת לדן עיוות דין, מכיוון שהיא אינה מהווה סוף פסוק ואת טענותיה כנגד החלטת הבוררת תוכל דן להעלות בסיומו של הליך הבוררות. בבחינת למעלה מן הצורך ציינתי לגופו של עניין כי החלטת הבוררת אינה מהווה פסק בוררות אלא החלטה אחרת, וזאת בשים לב לכך שהסעד שהתבקש על ידי המשיבים אינו הצהרתי אלא אופרטיבי ונדרשת התדיינות נוספת (כפי שנקבע בהחלטת הבוררת עצמה) על מנת להכריע בשאלת הסעד האופרטיבי.

6.

ביום 23.2.2012 ניתנה על ידי הבוררת החלטה נוספת שכותרתה "פסק בוררות; החלטה משלימה" (להלן: ההחלטה המשלימה ), במסגרתה נקבע כי דן תשיב את המניות בעין. הבוררת ביססה החלטתה על הצהרתו של בא כוח דן במהלך ישיבה שהתקיימה ביום 18.12.2011 כי קיימות מניות הניתנות להשבה. נקבע כי דן לא טענה שקיימת מניעה פיזית להשיב את המניות לידי המשיבים ולפיכך עליה להשיבן באופן מיידי. כפועל יוצא קבעה הבוררת כי אין צורך להכריע מבחינה עובדתית בשאלת שווי המניות, אשר לגביה הגישו שני הצדדים תצהירים וחוות דעת מומחים. בנוסף נקבע כי דן תשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח, בנוסף להוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בהחלטה הראשונה. בעקבות ההחלטה המשלימה הגישו המשיבים לבוררת בקשה למתן פסיקתא, אשר כללה בנוסף לסעד ההשבה של המניות גם הוראה המחייבת את דן לשלם למשיבים את ערך הדיבידנדים שחולקו ויחולקו ממועד המכירה ועד מועד ההשבה בפועל, בתוספת ריבית והצמדה. דן התנגדה לבקשה זו וטענה כי מדובר בסעד שלא נכלל בהחלטה המשלימה. הבוררת דחתה את טענת דן וחתמה ביום 4.3.2012 על הפסיקתא.

7.

בעקבות ההחלטה המשלימה והפסיקתא הגישה דן לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות. המשיבים מצידם הגישו בקשה לאישור פסק הבוררות. לצורך ההכרעה בבקשה שלפני איני רואה צורך לפרט את כל טענות דן בבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות, אשר כוללות כמעט את כל העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דין מקיף מיום 7.8.2012 (הפ"ב 37486-03-12, השופטת י' שבח ) כי טענותיה של דן מתנקזות בסופו של דבר לנושא מרכזי אחד והוא מניעת האפשרות להבאת ראיות, הן בשלב הראשון של הבוררות (שעניינו תוקף עסקאות מכירת המניות) והן בשלב השני של הבוררות (שעניינו בשאלת סעד ההשבה). בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של דן בכל הנוגע להחלטת הבוררת מיום 19.6.2011 וקבע כי לא הוכחה עילת ביטול כלשהי בנוגע להחלטה זו. מנגד קיבל בית המשפט המחוזי את טענתה של דן כי הבוררת שגתה במסגרת ההחלטה המשלימה כאשר לא איפשרה לדן להביא ראיות בכל הנוגע לשאלת ההשבה. בית המשפט המחוזי קבע כי הבוררת נתפסה לכלל טעות כאשר קבעה שעצם קיומן הפיזי של מניות הניתנות להשבה מייתר את הדיון בשאלת ההשבה הכספית חלף השבה בעין, וכי היה על הבוררת לבחון, עובדתית ומשפטית, בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 אם בנסיבות העניין ההשבה בעין הינה בלתי סבירה. כפועל יוצא נקבע כי החלטת הבוררת שלא להתיר הצגת ראיות להוכחת הנסיבות בדבר אי סבירות ההשבה מקימה את העילה הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. לפיכך נקבע כי התיק יוחזר לבוררת על מנת לקיים דיון מחודש בשאלת סעד ההשבה, במסגרתו תינתן לצדדים אפשרות לטעון בעניין זה ולהציג ראיות רלבנטיות. בית המשפט הדגיש כי אין בהחזרת הפסק לבוררת לצרכי השלמה כדי לפתוח פתח לדיון מחודש בשאלת תקפות עסקאות המכר, אשר הוכרע על ידי הבוררת בהחלטתה הראשונה.

8.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.8.2012 הגישו שני הצדדים בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון, כאשר לטענת המשיבים לא היה מקום להשבת הפסק אל הבוררת לצרכי השלמה (רע"א 6327/12), ומנגד לטענת דן היה מקום להורות על ביטולו של פסק הבוררות בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות (רע"א 6633/12). בקשות אלה תלויות ועומדות לפני בית משפט זה וטרם הוכרעו.

ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור

9.

בעקבות פסק הדין מיום 7.8.2012 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן פסיקתא בכל הנוגע להוצאות שנפסקו בהחלטת הבוררת מיום 19.6.2011. דן התנגדה לבקשה וטענה כי היעתרות לה תהווה סטייה מהחלטתו של השופט (בדימ') י' זפט מיום 24.10.2011 ומהחלטתי מיום 14.12.2011, בהן נקבע כי החלטתה הראשונה של הבוררת הינה החלטה אחרת אשר אינה ניתנת לאישור.

ביום 10.9.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים ודחה את התנגדותה של דן. נקבע כי אכן ההחלטה הראשונה היוותה בשעתה החלטת ביניים שלא ניתן היה לאשרה במועד נתינתה כפסק בורר, אולם "השעון לא עצר מלכת ומאז התרחשו אי אילו דברים". נקבע כי עם מתן ההחלטה המשלימה מהוות שתי ההחלטות בצוותא פסק בוררות. עוד נקבע כי מעת שנדחתה בקשת דן לביטול פסק הבוררות בכל הנוגע להחלטה הראשונה, ומשנקבע במפורש כי הקביעות שבהחלטה זו תיוותרנה על כנן, נבלעה ההחלטה הראשונה בפסק הדין ואינה נחשבת עוד להחלטת ביניים כי אם לחלק בלתי נפרד מפסק הדין. נקבע כי ההוצאות שנפסקו בהחלטה הראשונה הן חלק בלתי נפרד מהחלטה זו ולפיכך אין מניעה מלחתום על פסיקתא המחייבת את דן לשלם למשיבים את ההוצאות שנפסקו על ידי הבוררת במסגרת ההחלטה הראשונה.

על החלטה זו הגישה דן את הבקשה שלפני.

טענות הצדדים

10.

לטענת המבקשת, החלטת בית המשפט המחוזי עומדת ב"סתירה חזיתית" להחלטתי מיום 14.12.2011, במסגרתה נקבע כי החלטתה הראשונה של הבוררת אינה מהווה פסק בוררות. נטען כי ההחלטה המשלימה של הבוררת לא יצרה שום שינוי בהחלטתה הראשונה, ולכן כל הנימוקים שנכתבו בהחלטתי מיום 14.12.2011 נותרו על כנם. נטען כי קיים טעם למתן רשות ערעור, מכיוון שמדובר במקרה חריג וקיצוני, שבו בית המשפט המחוזי נותן החלטה הפוכה מזו שניתנה בבית המשפט העליון באותו עניין ממש, ולפיכך מדובר בעניין ש"חורג הרבה מעבר לעניינים של הצדדים ונוגע ליחסים המתחייבים בין הערכאות ומהעיקרון החוקתי של עליונות בית המשפט העליון על פני יתר הערכאות". בנוסף נטען כי נגרם למבקשת עיוות דין של ממש, מכיוון ש"לאחר שנאלצה להשלים עם פסיקת בית המשפט העליון (לפיה מדובר בהחלטת ביניים) והסתמכה עליה, והיא נאלצת להתמודד עם פסיקה הפוכה שמצדדת, למעשה, בעמדתה הראשונית".

11.

לטענת המשיבים, מדובר בבקשה שעוסקת בעניין שולי וחסר חשיבות של הוצאות ושכר טרחה, אשר אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כלשהי ולכן אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". נטען כי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ) קובע במפורש כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הוצאות ושכר טרחה למעט אם ניתנה לאחר שניתן פסק הדין ואינה נבלעת בו. עוד נטען כי מדובר בבקשה אקדמית ומלאכותית, באשר ההוצאות ושכר הטרחה כבר שולמו על ידי דן. לגופו של עניין נטען כי סעיף 28 לחוק הבוררות קובע שדינו של כל חלק מפסק בוררות שאושר ולא בוטל הינו מעמד של פסק דין סופי של בית משפט. בנוסף נטען כי הסיווג שנעשה בשעתו להחלטתה הראשונה של הבוררת היה רלוונטי לצורך קביעת השלב שבו ניתן להגיש בקשה לביטול או אישור, ואילו כעת משאושרה החלטה זו כפסק בוררות, אין לסיווג זה חשיבות. לבסוף נטען כי לצורך קבלת פסיקתא על הוצאות ושכר טרחה, אין חשיבות לשאלה האם ההחלטה הראשונה הינה פסק בוררות או החלטה אחרת, וכך או כך מדובר בהחלטה המחייבת בתשלום ההוצאות ושכר הטרחה.

דיון והכרעה

12.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כל עניינה של הבקשה בחיובה של המבקשת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין, והיא אינה מגלה על פניה שום שאלה עקרונית - משפטית או ציבורית - אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, בוודאי לא שאלה חוקתית כפי שנטען בה.

כאמור לעיל, שני הצדדים הגישו בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.8.2012. בקשות אלה תלויות ועומדות לפני בית משפט זה. במסגרת בקשת רשות הערעור שהגישה דן על פסק הדין (רע"א 6633/12) טוענת דן כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שאישר בפסק דינו חלק מפסק הבוררות, באשר לטענתה דינו של פסק הבוררות כולו להתבטל. למותר לציין כי ככל שתתקבל טענה זו של דן בסופו של יום (ומובן שאיני קובע בשלב זה מסמרות בעניין זה), הרי שחיובה בהוצאות המשפט ושכר הטרחה יתבטל יחד עם פסק הבוררות, בבחינת הטפל שהולך בעקבות העיקר. בנסיבות אלה תמהני מה טעם ראתה דן להגיש בקשת רשות ערעור נפרדת (ועימה בקשת עיכוב ביצוע) על ההחלטה מיום 10.9.2012. כך או כך, סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 10.9.2012 לקבל את בקשת המשיבים לחתום על פסיקתא בעניין ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו על ידי הבוררת הינה החלטה ש נבלעת

בפסק הדין מיום 7.8.2012. זאת לאור העובדה שההחלטה מיום 10.9.2012 עולה בקנה אחד עם ההחלטה מיום 7.8.2012 ואינה מוסיפה עליה דבר וחצי דבר. מדובר בפסיקתא שמשקפת מבחינה אופרטיבית את פסק הדין מיום 7.8.2012, וזו כל תכליתה [ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 341-340 (מהדורה עשירית, 2009)]. יודגש, לא מדובר במקרה שבו בית המשפט מטיל במסגרת החלטה מאוחרת על מי מהמתדיינים הוצאות משפט "חדשות" לאחר שכבר ניתן על ידו פסק דין, באופן שמדובר בהחלטה שאינה נבלעת בפסק הדין. כל שעשה בית המשפט בהחלטה מיום 10.9.2012 הוא לאשר את חיובה של דן בהוצאות בהתאם להחלטה הראשונה של הבוררת ובהתאם לפסק דינו מיום 7.8.2012. לפיכך מדובר בהחלטה שאין ליתן עליה רשות ערעור נפרדת בהתאם לסעיף 1(8) לצו בתי המשפט [השוו להחלטתי ברע"א 8557/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ (טרם פורסם, 31.7.2011)]. די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור.

13.

אף לגופו של עניין, ובבחינת למעלה מן הצורך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 10.9.2012. קביעתו של בית המשפט כי אין בהחלטתו לחתום על פסיקתא בנסיבות העניין משום סתירה להחלטות קודמות שניתנו בעניין זה (החלטת השופט (בדימ') י' זפט מיום 24.10.2011 והחלטתי מיום 14.12.2011) מאחר שהנסיבות השתנו, מקובלת עלי. קביעתי במסגרת ההחלטה מיום 14.12.2011 כי החלטתה הראשונה של הבוררת תסווג כהחלטה אחרת (שלא ניתן לאשרה כפסק בוררות) הייתה נכונה לשעתה, כל עוד לא ניתנה ההחלטה המשלימה, ובוודאי לא נועדה לשמש בידי דן מגן אבסולוטי מפני חיובה בהוצאות שנפסקו על ידי הבוררת בהחלטתה הראשונה. מעת שאישר בית המשפט בפסק דינו מיום 7.8.2012 את קביעותיה של הבוררת בהחלטה הראשונה והשיב את פסק הבוררות לבוררת אך ורק לצורכי השלמת החלטתה השנייה, ספק אם יש מקום להמשיך ולראות בהחלטה הראשונה החלטה אחרת, ככל שעסקינן בחיובה של דן בהוצאות ובשכר טרחה. זאת ועוד, מקובלת עלי טענת המשיבים כי לצורך קבלת פסיקתא על הוצאות ושכר טרחה שנפסקו בהליך בוררות, כלל אין חשיבות לשאלה האם ההחלטה הראשונה הינה פסק בוררות או החלטה אחרת, ודי בכך שמדובר בהחלטה של הבוררת המחייבת בתשלום ההוצאות ושכר הטרחה בהתאם לסמכותה בסעיף י"ח לתוספת הראשונה בחוק הבוררות.

14.

נוכח האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות. כתוצאה מכך מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע. צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 4.10.2012 מבוטל. בנסיבות העניין תישא המבקשת בהוצאות המשיבים בסך 12,000 ש"ח.