רע"א 6869/97 יצחק קפלנסקי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום באילת.

בבית משפט השלום באילת התבררה תביעה כספית של המשיב כנגד המבקשים. לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים נתן בית המשפט פסק דין, לפיו החליט לקבל באופן חלקי את התביעה, "תוך חיוב הצדדים להתייצב לדיון נדחה שאליו יגישו לביהמ"ש ובאופן הדדי תחשיבים מפורטים של סכום החוב" (להלן: "פסק הדין הראשון" ). בישיבה הנדחית התברר כי הצדדים לא הצליחו למלא את שהוטל עליהם בפסק הדין הראשון, ולפיכך הגיעו להסכמה דיונית , שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה ימנה בית המשפט מומחה מטעמו לקביעת גובה החוב. לאחר מינוי המומחה, וקבלת חוות דעתו בנדון, נתן בית משפט השלום פסיקתא, הכוללת את סכום החוב אותו על המבקשים לשלם למשיב (להלן: "פסק הדין השני" ).

בין מועד מתן פסק הדין הראשון למועד הישיבה הנדחית ערערו המבקשים בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא (כתוארו אז) י. טירקל ) על פסק דינו הראשון של בית משפט השלום באילת. זאת הן על ידי הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין הראשון, והן - מטעמי זהירות - על ידי הגשת ערעור על פסק הדין הראשון. בית המשפט המחוזי מחק את הערעור ודחה את בקשת הרשות לערער, באומרו כי איננו "מוצא טעם בדיון נפרד בשאלות שבהן פסק בית המשפט קמא במסגרת החלטת הביניים שנתן. אחרי שישלים את מלאכתו ויסיים את הדיון בתובענה יהיו המבקשים רשאים להעלות את השגותיהם במסגרת הערעור על פסק הדין שינתן".

2.

לאחר מתן פסק הדין השני ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי, אשר דחה, ברוב דעות, את הערעור. שלושת השופטים הסכימו כי אי-הוכחת גובה החוב על ידי המשיב היתה אמורה להביא לדחיית תביעתו בבית משפט השלום. אולם, דעת הרוב סברה כי משהסכימו המבקשים, במהלך הישיבה הנדחית, למינוי המומחה מטעם בית המשפט לקביעת גובה החוב, הרי שמנועים הם מלתקוף את פסק הדין של בית משפט השלום מן הטעם שהתביעה היתה אמורה להידחות כבר בשלב הראשוני. ואלו דבריו של אב בית הדין, השופט י. בנאי:

"נכון אומנם כי כב' הנשיא טירקל

ציין בהחלטתו כי המערערים יוכלו, בסופו של הדיון הנוסף, לערער ולתקוף גם את פסק הדין הראשון שניתן על ידי כב' השופט קמא, כמצויין לעיל. ברם - משהסכימו המערערים, בהסכם הדיוני הנ"ל, למינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יתן חוות דעת, שעל פיו יקבע בית המשפט את סכום החוב שהמערערים חבים לבנק, אין הם רשאים לחזור בהם מהסכמה זו, רק משום שחוות הדעת נוגדת את גירסתם ".

שופט המיעוט חלק על דעת הרוב לגבי ההשלכות הנובעות מהסכמתם של המבקשים למינוי המומחה ומהחלטתו של הנשיא טירקל בבקשת רשות הערעור על פסק הדין הראשון. לדעתו, לאור ההחלטה של הנשיא טירקל , "אין לומר שהמערערים הסכימו כי המומחה יכריע בגורל התובענה, אלא ההסכם הדיוני ניתן במסגרת פסיקתו של בית המשפט מבלי להסכים לעצם הפסיקה ומבלי לוותר על זכותם לערער עליה". לפיכך סבר הוא כי יש לקבל את ערעורם של המבקשים ולבטל את חיובם כלפי המשיב לפי חוות דעת המומחה, למעט סכום חוב קטן בו הודו במפורש בדיון בפני בית משפט השלום.

3.

טענתם של המבקשים בבקשה זו מתמצית בכך ש"שגה בית המשפט המחוזי שהתעלם מההקשר בו ניתנה הסכמת ב"כ המבקשים למינוי המומחה מטעם בית המשפט. הסכמה זו נעשתה על סמך החלטת כבוד הנשיא י. טירקל

מ13.11.1995- על פיה אין מקום בשלב זה לערער על פסק הדין הראשון ויש להמתין עד למתן פסק הדין השני המפרט את גובה החוב ... על בית המשפט המחוזי היה לפסוק כי בהסכמת המבקשים לא היה כדי לייתר את השגותיהם על פסק הדין הראשון".

בטענה זו אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. שאלת הפרשנות להסכמת בא כוח המבקשים למינוי המומחה מטעם בית המשפט, לאור החלטתו של הנשיא י' טירקל , אינה מסוג המקרים "בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 5000.- ש"ח.