רע"א 6905/11 פסי גולדנברג בפשט''ר נ. זהבה רובנר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (השופט ש' מנהיים ) מיום 11.8.2011, אשר דחתה את בקשת המבקש לביטול פסק-הדין שניתן נגדו עקב אי התייצבותו לשניים מדיוני ההוכחות.

2.

גוף המחלוקת בין הצדדים אינו רלוונטי לבקשה שבפניי. בקיצור נמרץ ייאמר, כי המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) הגישו תביעה נגד המבקשים ונגד המשיב 3, בה טענו כי במסגרת עסקאות שנקשרו בין הצדדים, הונה אותם המבקש 1 (להלן: המבקש ), הציג בפניהם מצגי שווא והוציא מהם כספים במרמה. סכום התביעה עמד על 11,611,203 ש"ח. המבקש, מצדו, הכחיש את הנטען כלפיו.

3.

המבקשים לא התייצבו למועד ההוכחות שנקבע ליום 1.7.2010. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מאותו מועד, בבוקרו של אותו יום הוגשה לבית המשפט מעטפה ובה חומר רפואי המתייחס לענייניו הרפואיים של המבקש: מכתב החתום על ידי פרופסור לרפואה וכן טופס התחייבות כספית (טופס 17). למסמכים אלו לא צורפה בקשת דחיה המופנית לשופט ש' מנהיים , בפניו מתנהל התיק, אלא מכתב הממוען לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת ה' גרסטל . בית המשפט נתן החלטה, לפיה ישיבת אותו מועד – 1.7.2010 – אינה יכולה להתקיים, כיוון שהיא נועדה לסיום חקירת המשיב 2 על ידי המבקש. המועד הבא שנקבע נותר בעינו.

4.

ביום 6.7.2010 הגיש המבקש בקשה לדחות את מועד ההוכחות הבא, הקבוע ליום 8.7.2010. בהחלטתו מאותו מועד – 6.7.2010 – דחה בית המשפט את הבקשה. נקבע, כי המסמך הרפואי שצורף אינו מספיק לשם דחיית הדיון; הוא אינו מפרט את התרופות הניתנות, את מועדי הבדיקות ומהותן ואת הטיפולים הצפויים. לא מופיעים במסמך שמות הרופאים המטפלים, הוא חתום על ידי רופאת משפחה, ועל פניו נראה שלא נכתב בעקבות בדיקה. נקבע, כי אין מדובר בתעודת רופא ערוכה כחוק והבקשה, כאמור, נדחתה.

5.

לאחר שנדחתה בקשתו בהחלטה מיום 6.7.2010, פנה המבקש, בו ביום, לנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת ה' גרסטל . המבקש שב וביקש לדחות את דיון ההוכחות הקרוב, הקבוע ליום 8.7.2010 וכן להעביר את עניינו מהשופט מנהיים לשופט אחר. בבקשה זו ביקש המבקש להורות על דחיית הדיון הקבוע ליום 8.7.2010 וציין, כי במצבו הבריאותי הנוכחי לא יוכל להתייצב לדיון.

6.

בהעדר התייצבות המבקשים בדיון ביום 8.7.2010, עתר הפעם בא כוח המשיבים לקבלת פסק דין בהעדר התייצבות. בית המשפט המחוזי הורה למשיבים להגיש טיעון בכתב, בו יראו כי הוכיחו את תביעתם עד כמה שמוטל עליהם הנטל לעשות כן – כפי שמתחייב מתקנה 157(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). שלא כמתחייב מהתקנות, קבע בית המשפט כי המבקשים רשאים להגיש טיעון בכתב בשאלה, האם הוכיחו המשיבים את תביעתם.

המשיבים והמבקשים אכן הגישו טיעון בכתב בנקודה זו. המשיבים פירטו את ראיותיהם להוכחת עילות התביעה ולהוכחת סכומי הכסף הנובעים מהעילות השונות. המבקשים, מצידם, לא התמודדו כלל עם ראיות המשיבים, אלא הסתפקו בטענות כלליות לפיהן ההיעדרויות מצידם לא היו בלתי מוצדקות והתובעים לא הוכיחו את תביעתם. עוד הוסיפו המבקשים, כי אם בית המשפט יורה על הגשת "סיכומים סופיים", הם יצביעו על החומר הרב המצוי בפני בית המשפט להפרכת התביעה.

7.

ביום 26.12.2010 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין. בית המשפט התייחס לבקשות לדחיית הדיונים וקבע, כי המסמכים הרפואיים שצורפו להן לא הוכיחו כי אין ביכולתו של המבקש להגיע לבית המשפט במועדים שנקבעו (להבדיל מתיאור מצב רפואי כללי ומתמשך). בית המשפט הוסיף, כי בבקשה לדחיית הדיון המאוחר מבין השניים הגיעו הדברים לשיא, כאשר המבקש הודיע, למעשה, כי לא יגיע לדיון. לא ב"בקשה" מדובר, אלא בתכתיב לפיו על בית המשפט לבטל את הדיון. לא יעלה על הדעת – כך בית המשפט המחוזי - כי בית המשפט יקבל תכתיב מסוג זה בכלל, ובמיוחד מבעל דין שאינו מאושפז ואינו רתוק למיטתו. עוד הוסיף בית המשפט, כי הרושם החד משמעי העולה מקריאת הבקשות הרבות שהגיש המבקש, הוא כי יש עורך דין, המסייע, למצער, בניסוח ובעריכת כתבי בית דין למבקשים, אולם המבקשים הללו בלתי מיוצגים. לנקודה זו חשיבות מעשית שכן הראשון משני הדיונים אליהם לא היתה התייצבות מצד המבקשים נועד לסיום חקירתו הנגדית של המשיב 2 על ידי המבקשים, פעולה שיכול היה לבצע עורך דין לו היו המבקשים מיוצגים.

בית המשפט קיבל את טענת המשיבים, כי הוכיחו, על פי העדויות שהביאו (תצהירים, מסמכים וחקירות עדי תביעה), את התביעה נגד המבקשים. בית המשפט הדגיש, כי קביעה זו מבוססת רק על ראיות המשיבים, כולל חקירת עדיהם כפי שנשמעה, ואינה מבוססת על ראיות המבקשים, שלא נשמעו. בית המשפט חייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבים את כל סכום התביעה, העומד על 11,611,203 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. כן חויבו המבקשים, יחד ולחוד, לשאת בהוצאות המשפט של המשיבים, בסך 400,000 ש"ח.

8.

כזכור, התביעה הוגשה מלכתחילה נגד המבקשים ונגד המשיב 3. לאחר מתן פסק הדין נגד המבקשים המשיך המשפט להתנהל נגד המשיב 3. ביום 28.6.2012 ניתן פסק דין נגד המשיב 3 בבית המשפט המחוזי (השופט ש' מנהיים ), בו נפסק לחובתו סכום התביעה, ביחד ולחוד עם חיובי הנתבעים 2-1, הם המבקשים כאן.

הבקשה לביטול פסק הדין

9.

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, במסגרתה טען כי שגה בית המשפט בקבעו בפסק הדין, כי הדיונים מהם נעדר נועדו לסיום חקירתו הנגדית של המשיב 2 על ידי המבקש, ולשמיעת עדותו של המבקש. עוד הלין המבקש, שאינו מיוצג, על הנחתו של בית המשפט, לפיה הוא נעזר בעורך דין. עוד נטען, כי בית המשפט לא התייחס ברצינות למצבו הרפואי של המבקש, ופסל בצורה גורפת את המלצותיהם של המומחים הרפואיים. כמו כן נטען, כי בית המשפט התעלם מדרגת הנכות הגבוהה שקבע לו הביטוח הלאומי, עקב מוגבלויות שונות. עוד טען המבקש, כי המשיבים לא הוכיחו את תביעתם, וכי שגה בית המשפט בדחותו את בקשת המבקשים להגיש "סיכומים סופיים" בשאלה זו.

החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת הביטול

10.

בהחלטתו מיום 11.8.2011 דחה בית המשפט את הבקשה לביטול פסק-הדין.

טרם דיון במבחנים המקובלים של בקשה לביטול פסק דין ציין בית המשפט, כי אין בפניו כל ראיה לכך שהמבקשת 2 לא יכולה לממן ייצוג משפטי לפחות לעצמה. אף המבקש לא הוכיח כי לא יכול היה להשיג ייצוג משפטי, באמצעות הלשכה לסיוע משפטי או תכנית "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין. ייצוג משפטי היה מאפשר ניהולו של לפחות דיון אחד מתוך השניים אליהם לא התייצבו המבקשים (הדיון שנועד לסיום חקירתו הנגדית של המשיב 2).

מעבר לשאלת הייצוג הוסיף בית המשפט, כי בהחלטות שניתנו בבקשות לדחיית מועד הדיון, ובמיוחד בהחלטות מיום 23.6.2012 ומיום 6.7.2010, נכתב במפורש מה חסר או טעון השלמה במסמכים שהובאו בפני בית המשפט, בתמיכה לבקשת הדחיה. המבקש לא השלים את הנדרש, ובכלל זה לא הציג לבית המשפט תעודת רופא המעידה כי אינו יכול להתייצב לדיון זה או אחר, וכן הוכחה לכך שהתייצבותו למכון הרפואי בו שהה, כנטען, ביום 1.7.2010, היתה חייבת להתבצע דווקא במועד זה, אף שרק ביום 24.6.2010 התקיים דיון, והמבקש לא הודיע כי עליו להתייצב במכון הרפואי ביום 1.7.2010.

בית המשפט ציין עוד, כי ספק אם פסק הדין שביטולו מבוקש הינו בגדר פסק דין שניתן על פי צד אחד, זאת משום שאף שניתן מחמת העדר התייצבות, ניתנה למבקשים זכות הטיעון בשאלה האם הוכיחו התובעים (המשיבים כאן) את תביעתם. תשובה חיובית לשאלה זו הינה תנאי הכרחי למתן פסק-דין בהיעדר התייצבות. המבקשים הגישו סיכומים קצרים, ובגדרם הסתפקו בטענה כללית כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם. המבקשים בחרו, אפוא, ביודעין שלא לטעון כלל לגופה של השאלה.

11.

לאחר ההקדמה האמורה, פנה בית המשפט לבחון את סיבת אי התייצבותו של המבקש. בית המשפט לא מצא כי המבקש הוכיח שנסיבותיו האישיות-רפואיות מצדיקות את היעדרותו מהדיונים. בית המשפט עמד על כך שהאישור הרפואי לא היה בגדר אישור רפואי על העדר יכולת להתייצב בבית המשפט במובן הרגיל והמקובל. מהמסמך הרפואי עולה שאין מדובר בבעיה נקודתית, אלא הרקע המפורט במסמך הוא רקע של בעיות בעלות אופי מתמשך. בנוסף, מועדי הדיונים אליהם לא התייצבו המבקשים נקבעו מראש בתום דיונים קודמים, בנוכחות הצדדים, שלא הסתייגו מהם.

בית המשפט קבע, כי התנהלות המבקשים, שבאה לידי ביטוי באי התייצבותם לדיונים הנזכרים, עולה כדי התעלמות מדעת מההליך וזלזול בחובותיהם כבעלי דין, תוך ניסיון לכפות על בית המשפט מצב בו התייצבות לדיונים היא בגדר אופציה בלבד מבחינתם. בית המשפט ציין, כי גם לאחר אי ההתייצבות לא חדלו המבקשים ממנהגם זה: כך, למשל, בסיכומיהם בשאלה האם הוכיחו המשיבים את תביעתם, בחרו המבקשים שלא להתייחס לשאלה זו, אלא אם יורה בית המשפט על "סיכומים סופיים", ובכך ניסו לכפות על בית המשפט סבב סיכומים נוסף. ביטוי נוסף לניסיונם של המבקשים לכפות על בית המשפט את רצונם נמצא בהודעת המבקשים, במסגרת בקשה מיום 8.7.2010, כי פנו לגורמים רפואיים וכי בדעתם לפנות אף ליו"ר ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, על מנת שיצטרף לבקשת הדחיה ועל מנת שיחווה דעתו על "התייחסות בית המשפט". בית המשפט ציין כי הדברים אמנם מגוחכים, אך הם מצביעים בבירור על ניסיון להלך אימים על בית המשפט ולכפות עליו החלטה שתהא לשביעות רצונם של המבקשים.

מן האמור לעיל הגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי המקרה שבפנינו הוא אחד מאותם מקרים לא רבים, בהם לא יבוטל פסק דין שניתן מחמת העדר התייצבות גם בהנחה שיש סיכויים להגנה, ודי בכך כדי לדחות הבקשה.

לאור כל האמור, דחה בית המשפט את הבקשה. על המבקש לא הוטלו הוצאות, על בסיס ההנחה שאין סיכוי ריאלי לגבותן.

12.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

עיקר טענות הצדדים

13.

המבקש טוען, כי לא היה באפשרותו להתייצב לדיוני ההוכחות האמורים נוכח מצב בריאותו הרעוע, עליו מעידים המסמכים הרפואיים שהגיש, החתומים על ידי פרופסור מהמכון הרפואי בו מטופל המבקש, רופאת המחוז ורופאי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. לטענתו, בית המשפט המחוזי התעלם לחלוטין מההחמרה הבריאותית שחלה במצבו, אשר השפיעה על יכולותיו התפקודיות השוטפות, וסירב לדחות את הדיונים למרות הגשת בקשות מטעמו ולמרות שקצב שמיעת הדיונים בתיק התקדם בקצב משביע רצון, כפי שציין בית המשפט בפרוטוקול הדיון מיום 1.7.2010.

בנוסף טוען המבקש, כי היה שותף פעיל בהליכים שהתנהלו בתיק, ייצג את עצמו בעקבות התפטרות עורכי דינו ונכח בשלושה דיוני הוכחות עובר לאי התייצבותו. לפיכך, אין לראות בהיעדרותו ניסיון להתחמק מקיום הדיונים תוך הפגנת זלזול בבית המשפט.

לבסוף מבוקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על המשך ההליך. לטענת המבקש, הותרת פסק הדין על כנו, מבלי שלמבקש תהיה אפשרות להוכיח את הגנתו בהליך משפטי הוגן ומלא, תפגע בזכותו לקבל את יומו בבית המשפט.

14.

המשיבים מצידם סבורים, כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, פסק הדין שניתן אינו פסק דין "רגיל" בהיעדר התייצבות. פסק הדין ניתן לאחר הגשת כתבי בי-דין, הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, לאחר שהתנהלו שלושה דיוני הוכחות ולאחר שהצדדים הגישו סיכומים בשאלה האם הוכיחו המשיבים את תביעתם. המבקשים בחרו להתעלם מהוראתו של בית המשפט, והגישו מסמך ללא העלאת טיעונים לגופו של עניין, בכך לא ניצלו את זכות הטיעון שניתנה להם. לטענתם, המבקשים פעלו ללא הרף לדחיית הדיונים בתיק, הגם שמועדי הדיונים נקבעו מראש ובתיאום עימם. בנוסף, מצבו הרפואי הנטען של המבקש לא מנע ממנו להגיש מספר בקשות דחייה בפרק זמן קצר יחסית.

עוד מוסיפים המשיבים, כי אין כל סיכוי למבקשים בהגנתם. בחירתם של המבקשים, שלא להתייחס לסיכויי הגנתם אף במסגרת בקשת רשות ערעור זו, מלמדת על הודאתם במשתמע כי הגנתם הינה הגנת בדים. המשיבים טוענים, כי הם מצידם הציגו ראיות מוצקות והשמיעו עדים הרלוונטים להוכחת תביעתם. המשיבים מבקשים לדחות את הבקשה ולהשית על המבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ראויים.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. החלטתו המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי – בדין יסודה.

16.

כידוע, בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות הנתבע, יש לבחון את הסיבה לאי ההתייצבות וכן את סיכויי הצלחתו של הנתבע, אם יבוטל פסק הדין. בפסיקה נאמר, כי שאלת סיכויי ההגנה היא השאלה העיקרית. מקום שנתבע מצביע על סיכוי לכאורה לזכות במשפט, אם יבוטל פסק הדין, ניתן למחול לו על רשלנות או הזנחה בהימנעותו להתגונן, תוך פיצוי הצד שכנגד בהוצאות. אלא, שהדברים אמורים בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר מדעת התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה, רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, על אף סיכוייו של הנתבע להצליח בהגנתו (השוו: ע"א 625/68 מפעל הבניה נ' החברה הדרומית , פ"ד כג(2) 721 (1969) וההפניה שם).

17.

לא רבים הם המקרים בהם ראוי לדחות בקשה לביטול פסק דין מבלי לבחון את סיכויי הגנתו של הנתבע. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים; התנהלותו של המבקש אינה בגדר התרשלות גרידא בניהול ענייניו, אלא יש בה משום זלזול מתמשך בבית המשפט ובזמנו. המבקש העמיד את בית המשפט בפני עובדה, כאשר חזר וביקש לדחות את הדיונים המתנהלים בעניינו ואף הודיע לבית המשפט כי לא יתייצב לדיון ביום 8.7.2010 עקב מצבו הרפואי. בית המשפט דחה את בקשות הדחייה של המבקש ובכל זאת התעלם המבקש מהחלטות שיפוטיות, עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיונים שנקבעו. זאת על אף שמועדי הדיונים היו ידועים לצדדים מראש ונקבעו מבעוד מועד.

18.

בבקשה שלפניי שב המבקש וטוען כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתייצב לדיונים. גם בעניין זה דעתי כדעת בית המשפט המחוזי; המסמכים שצירף המבקש לבקשות הדחיה אינם מספיקים כדי לתמוך בטענתו. המבקש הציג מכתב מאת פרופסור במכון הרפואי בו הוא מטופל, מכתב נוסף מאת רופאת משפחה וכן מסמך מביטוח לאומי. המבקש מבקש לשמור על פרטיותו ולא לחשוף פרטים ממסמכים אלו, ואכבד בקשתו זו. אומר רק את המעט ההכרחי: מאותם מסמכים עולה, כי המבקש אכן סובל מבעיות בריאותיות. אלא, שכפי שכתב בית המשפט המחוזי, מדובר בחוליים מתמשכים, ואין במסמכים המעידים עליהם כדי לתמוך בטענה כי המבקש לא יכול להופיע לדיון דווקא בתאריכים מסוימים.

אין צריך לומר, כי כאשר אדם נאלץ, באמת ובתמים, להיעדר מדיון בעניינו עקב בעיה רפואית, בית המשפט יגלה התחשבות במצבו. אך לא אלו פני הדברים במקרה שלפנינו; האישורים האמורים אינם מצביעים על הכרח להעדר דווקא במועדי הדיונים. מסקנה זו מתחזקת גם מן העובדה הבאה: בהחלטות בית המשפט המחוזי, בהן נדחו בקשות המבקש לדחיית דיון, ציין בית המשפט מה הם הנתונים העשויים לשכנע כי המבקש אכן אינו יכול להתייצב במועדים שנקבעו. בהחלטה מיום 23.6.2010 נאמר: "מהות מחלות הרקע הנזכרות בהם (במסמכים הרפואיים שצורפו – מ"נ ) היא מהות מתמשכת מטבעה. אין בהפניות כל אזכור לדחיפות מיוחדת, ולא ידוע אם המבקש פעל לתיאום מועדים על פי ההפניות. נותר רק אישור מחלה מאתמול עם אבחנה כוללנית ביותר, שלא ברור אם קדמה לו בדיקה גופנית... לא מפורטות בו התלונות ואין ממצאים". בהחלטה מיום 6.7.2010 נאמר: "המסמך מיום 2.7.2010 אינו מפרט התרופות הניתנות, מועדי ומהות הבדיקות והטיפולים הצפויים ואפילו אין בו שמות הרופאים המטפלים. הוא חתום על ידי רופאת משפחה, ועל פניו נראה שלא נכתב אפילו בעקבות בדיקה. אין מדובר בתעודת רופא ערוכה כחוק. הבקשה הנוכחית נדחית".

למרות הפירוט בהחלטות בית המשפט, בנוגע לחסר בבקשות הדחיה, המבקש לא המציא מסמכים נוספים שיעידו על הכרח לבטל את הדיון, והדבר מדבר בעד עצמו.

19.

כמוזכר לעיל, בית המשפט המחוזי אפשר למבקש להגיש סיכומים בשאלת הוכחת התביעה על ידי המשיבים. במסגרת סיכומיו, המבקש לא התייחס לגוף הראיות, אלא הסתפק באמירות כלליות לפיהן התביעה לא הוכחה. המבקש הוסיף, כי אם יורה בית המשפט על הגשת "סיכומים סופיים", או אז יצביע על "החומר הרב" המצוי בפני בית המשפט להפרכת התביעה. גם כאן ניכרת התנהלותו המזלזלת של המבקש, שהתעלם מהחלטת בית המשפט לפיה ידונו הסיכומים בשאלת הוכחת התביעה, ואף ניסה לכפות על בית המשפט סבב סיכומים נוסף.

20.

כפי שציינתי בפרשה אחרת, הכל חייבים בכיבוד זמנו של בית המשפט. אכן, סדרי הדין אינם מיטת סדום, אך אין הם הפקר. בעל-דין אינו זכאי לצאת מן ההנחה כי מועדים שנקבעו ידחו לבקשתו. הזמן השיפוטי הינו משאב מוגבל והוא שייך לא רק לכל אחד ואחד מבעלי הדין, אלא גם לציבור בכללותו (ע"א 3725/04 מערוף דיבה נ' יוסף עדווין (לא פורסם, ניתן ביום 31.8.2006)).

21.

התנהלותו החריגה של המבקש מספיקה, כאמור, לדחיית בקשתו לביטול פסק הדין. אחזור ואדגיש, כי המבקש לא ניצל את ההזדמנות שנתן לו בית המשפט המחוזי ובחר שלא לטעון לגוף השאלה, האם הוכיחו המשיבים את תביעתם. גם בבקשת רשות הערעור לא מופיעה מילה וחצי מילה בשאלת סיכויי ההגנה. המבקש התייחס לסיכויי התביעה רק במסגרת תשובתו לתגובת המשיבים לבקשה לביטול פסק הדין. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לא זה המקום להעלאת טענות לגוף העניין. לא מן המותר להדגיש, עם זאת, לעניין סיכויי ההגנה: התביעה נגד המשיב 3 התקבלה ויש בכך אינדיקציה מסוימת לעניין סיכויי הגנתם של המבקשים. המשיב 3 הגיש ערעור על פסק הדין בעניינו, ואולם לענייננו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מספיק כאינדיקציה, כאמור, לסיכוייה הלכאוריים של הגנת המבקשים. אין מקום להתייחס לשאלת סיכויי ההגנה מעבר לכך, ולו מכיוון שהמבקש כלל לא מתייחס לסיכויי הגנתו בבקשת רשות הערעור שבפניי.

22.

לפני סיום אציין, כי בסמוך לאחר מתן פסק הדין נגד המבקש, הוכרז המבקש פושט רגל. בנסיבות אלה, שקלתי האם להביא בחשבון את העובדה כי לתוצאת הליך זה נודעת השפעה על קופת פשיטת הרגל, ולפיכך על יתר נושי המבקש, במובן של "הצטרפות" חוב משמעותי נוסף. בסופו של דבר החלטתי שבנסיבות העניין, אין לכך מקום; הנאמן של המבקש בהליך פשיטת הרגל לא טען כי יש לבטל את פסק הדין בגלל השפעתו על יתר נושי המבקש והוא אף הודיע כי אינו מתנגד לכך שהמבקש ימשיך בניהול ההליך בעצמו (תגובת הנאמן מיום 7.9.2012). הנאמן אף לא ייצג את המבקש בהליך דלמטה. זאת ועוד; שניים מן הנושים תמכו בבקשת המבקש בבית המשפט המחוזי למימון ייצוג משפטי בהליך זה מקופת פשיטת הרגל. הנאמן, שהתנגד לבקשה, ציין כי אם ישנם נושים הסבורים כי להליך סיכויי הצלחה גבוהים – פתוחה בפניהם הדרך לסייע למבקש במימון סיוע משפטי, ואולם אין מקום לחייב את יתר הנושים לשאת בעלות מימון ייצוג למבקש,

כאשר הם אינם מעוניינים בכך ואינם סבורים כי יפיקו תועלת כלשהי מהמשך ניהול התביעה (תגובת הנאמן בבית המשפט המחוזי, שצורפה לתגובת המשיבים בהליך שבפניי, מיום 10.9.2012). כידוע, הנושים לא מימנו ייצוג משפטי למבקשים, שלא יוצגו על ידי עורך דין בהליך זה. בנסיבות אלה, אין מקום שבית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור יתייחס מיוזמתו לשיקולים חיצוניים לתיק. ודוק; אין פירושם של דברים, כי אילו היתה מוגשת בקשה בעניין מצד הנאמן היא היתה מתקבלת, אלא שבקשה כזו היתה מובאת במניין השיקולים.

23.

סוף דבר: הבקשה נדחית. אשר להוצאות: אני מחליטה, ולו לפנים משורת הדין, להסתפק בערבון שהופקד. על כן ישאו המבקשים בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.