רע"א 6918/16 רע"א 6918/16

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ע' כהן ) מיום 26.7.2016 ומיום 2.9.2016 בתיק פש"ר 6275/05 ו-6276/05.

1.בטרם אציג את ההחלטות מושא הבקשה וטענות המבקש, אציג בקצרה את הדמויות הצריכות לעניין: נגד המשיבים 2-1 (להלן: החייבים ) ניתן ביום 5.7.2005 צו כינוס נכסים, וביום 31.10.2006 הם הוכרזו פושטי רגל. החייבים מתגוררים בדירה שכורה באילת, ומשכירים דירה בבאר-שבע המצויה בבעלותם (להלן: הדירה ) . הדירה משמשת כבטוחה כנגד הלוואות שנטלו מהמשיב 5 (להלן: הבנק ). המבקש הינו נושה דומיננטי של החייבים המחזיק בתביעת חוב מאושרת כנגד נגד כל אחד מהשניים בסך כ-320,000 ₪ (החובות חופפים). המשיבה 4 מונתה ביום 6.11.2012 כנאמנת על נכסי החייבים (להלן: הנאמנת ) .

2.שתי ההחלטות העומדות במרכז בקשה זו מורות "בשורה התחתונה" כי כונס הנכסים מטעם הבנק יחדל מפעולות למימוש הדירה, והנאמנת היא שתפעל למימוש הדירה . יצוין כבר כעת כי מאחר שהחלטות אלה כרוכות וממשיכות החלטות קודמות שניתנו הן בבית משפט קמא והן בבית משפט זה, אין מנוס מלפרטן בקצרה במסגרת זו.

3.המבקש, המייצג את עצמו, אינו מתנגד לעצם ההחלטה על מימוש הדירה אלא לכך שהמימוש ייעשה על-ידי הנאמנת. המבקש טוען כי איבד את אמונו בנאמנת על רקע הצעה שהעלתה ביום 20.5.2015 להפטר מותנה של החייבים, תוך ויתור על מימוש הדירה, תמורת העשרת קופת הפש"ר ב-600,000 ₪ שישולמו על-ידי החייבים תוך 36 חודשים. הצעה זו, כך טען המבקש בשעתו, ומוסיף ומדגיש אף כעת, הייתה "נחותה בצורה מובהקת" ממימוש הדירה ומעידה על "הפרת אמונים בוטה מצד הנאמנת כלפי הנושים".

על רקע זה, הגיש המבקש בקשה לכינוס אסיפת נושים בה תידון העברת הנאמנת מתפקידה. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית משפט קמא (כב' השופט א' חזק ) מיום 17.12.2015, בגדרה נקבע כי "התנהלותו של הנושה מקימה באופן חריג את הצורך בפיקוח של בית המשפט על הליך בירור דרישתו [...] להחלפת הנאמנת". בצד זאת נקבע כי המבקש יהיה רשאי להגיש לבית המשפט בקשה להעברת הנאמנת מתפקידה, שאז יתקיים דיון בבקשה אליו יזומנו כלל הנושים. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו תלוי ועומד בבית משפט זה (ע"א 1394/16; להלן: הערעור ).

4.ביום 23.1.2016 נענה בית משפט קמא לבקשה מטעם החייבים וקבע כי הם רשאים לנהל משא ומתן עם קונים פוטנציאלים למכירת הדירה ולחתום תוך 60 ימים על הסכם מכר שיותנה באישור בית המשפט. בהחלטה התווה בית המשפט בפירוט את הדרך בה יתבצע מכר הדירה. כך, נקבע כי הנאמנת תזמין שומה מעודכנת לשווי הדירה וכי בחלוף 60 הימים האמורים, תפרסם הנאמנת הזמנה להציע הצעות ותקבע מועד להתמחרות אליו יזומנו החייבים והמבקש. עוד נקבע, כי אם בהתמחרות יציע אחד המתמחרים סכום העולה על הסכום שבהסכם בין החייבים לקונה הפוטנציאלי, תגיש הנאמנת בקשה לאישור המכר; אם לא תועלה הצעה כאמור, יגישו החייבים בקשה לאשר את המכר לקונה הפוטנציאלי (החלטה זו תכונה להלן ההחלטה המנחה ).

5.ביני לביני, ביום 6.3.2016, נתן השופט דנציגר

צו ארעי במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש בצד הערעור, ולפיו הנאמנת לא תממש את הדירה עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע. בעוד הצו הארעי עומד בתוקפו, פנה הבנק בבקשה לממש בעצמו את הדירה. בשים לב לצו הארעי שניתן בערעור, להיעדר התנגדות הנאמנת לבקשת הבנק, ולהיעדר התנגדות המבקש כי המימוש ייעשה על-ידי הבנק, נעתר בית משפט קמא לבקשה וקבע כי "הדרך היעילה ביותר לקדם את התיק היא לאפשר לנושה המובטח [הבנק – י"ע] לממש את הדירה". בצד זאת הובהר כי "ככל שהנושה המובטח לא יפעל בזריזות וביעילות למימוש הדירה ואם עיכוב ההליכים שניתן על ידי בית המשפט העליון [...] יבוטל, תהיה הנאמנת רשאית לבקש לחדש את הליכי המימוש על ידה" (החלטה מיום 12.3.2016). בהחלטה נוספת מיום 22.3.2016 הובהר כי החייבים רשאים לפעול במקביל למציאת רוכש אשר מוכן לשלם את שווי השוק של הדירה.

בעקבות התפתחות זו, אשר ייתרה את הבקשה לעיכוב ביצוע בערעור, נדחתה הבקשה בהחלטת השופט דנציגר מיום 3.4.2016. בצד זאת, צוין כי "ככל שהנאמנת תגיש בקשה לבית המשפט קמא לחדש את הליכי המימוש על-ידה, וככל שתתקבל החלטה חדשה בבקשה זו, יוכל המערער להשיג עליה בהתאם לדין".

6.משורת החלטות נוספות שנתן בית משפט קמא בחודש יוני ובראשית יולי 2016 עולה כי החייבים הגישו בקשה לאישור מכירת הדירה בסכום של 1,250,000 ₪ וכי בית המשפט הורה שהמסלול למכירת הדירה יהיה כמפורט בהחלטה המנחה .

על רקע זה, אבחן את ההחלטות מושא הבקשה דנן.

7.עניינה של הבקשה בשתי החלטות:

בהחלטה מיום 26.7.2016 קבע בית המשפט כי מינוי כונס נכסים מטעם הבנק שנעשה ביום 5.7.2016, נעשה בניגוד להחלטות קודמות, והורה כי "כונס הנכסים לא ימשיך בפעולות למכירת הדירה". בהחלטה צוין כי יש להביא "לידי סיום את המסכת האינסופית של בקשות/ תגובות/ החלטות" וכי על הצדדים לפעול למכירת הדירה בהתאם להחלטה המנחה, תוך שזו הותאמה במסגרת החלטה זו לאירועים מאוחרים שהתרחשו. בין היתר נקבע כי הנאמנת תקבע ותפרסם מועד להתמחרות, לכל המאוחר עד ליום 28.9.2016, אליו יוזמנו החייבים, המבקש, הקונים הפוטנציאלים שהתקשרו עם החייבים, וכל מעוניין שיוזמן להשתתף על ידי הצדדים. לבסוף קבע בית המשפט דיון ליום 10.10.2016 לשם אישור מכירת הדירה. בעקבות החלטה זו פנה המבקש לבית משפט בניסיון "להחיות" את הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בערעור. בהחלטה מיום 29.8.2016 דחה השופט דנציגר

את הבקשה, וקבע כי "מדובר בהחלטה 'אוטונומית' המאוחרת להחלטה [...] שעליה מערער המבקש במסגרת ע"א 1394/16" וכי בפניו "פתוחה הדרך לפנות במסלול ערעורי נפרד וחדש".

בהחלטה הנוספת העומדת ביסוד בקשה זו מיום 2.9.2016, דחה בית משפט קמא בקשה מטעם המבקש כי הליך ההתמחרות יבוצע על-ידי הבנק ולא על ידי הנאמנת. בהחלטה ציין בית המשפט כי אינו "שותף לתחושת איבוד האמון" בנאמנת וקבע כי "מאחר שההתמחרות תבוצע במשרדי הכונ"ר, בפיקוח ב"כ הכונ"ר, איני רואה צורך בפיקוח נוסף של הכונס". בצד זאת הובהר כי הכונס "רשאי להשתתף בהתמחרות ובוודאי שהוא רשאי להפנות מתמודדים פוטנציאליים להתמחרות".

8.במסגרת בקשת רשות הערעור נטען כי בהחלטות שלעיל ביטל בית משפט קמא החלטה חלוטה קודמת מיום 12.3.2016 בגדרה נקבע כי הכונס מטעם הבנק הוא שיפעל למימוש הדירה. טענת המבקש היא כי בית משפט קמא אינו יכול לשבת כערכאת ערעור על החלטותיו ואין זה בסמכותו להפוך החלטות חלוטות. כך במיוחד כאשר בהחלטה נקבע כי רק אם הבנק "לא יפעל בזריזות וביעילות למימוש הדירה" תהא הנאמנת רשאית לחדש את הליכי המימוש על ידה – בעוד תנאים אלה לא התקיימו: לא נטען ולא הוכח שהבנק לא פעל בזריזות וביעילות, והנאמנת לא הגישה בקשה לחזור ולקבל עליה את המשימה (אלא המליצה דווקא כי הבנק ימשיך בהליכים בהם החל).

עוד טוען המבקש כי הותרת ההחלטות מושא הבקשה על כנן, תרוקן מתוכן ותסכל את הערעור שהגיש, שעודנו תלוי ועומד (ע"א 1394/16). בנוסף, חזר המבקש והדגיש את הנסיבות בגינן איבד לטענתו את האמון בנאמנת ושב והבהיר כי אינו מעוניין לעכב את הליכי המימוש אלא רק מתנגד לכך שהדבר ייעשה על-ידי הנאמנת. המבקש אף השיג על קביעותיו של בית משפט קמא בהחלטה מיום 2.9.2016 בהן נבחנה הצעת ההפטר משנת 2015 ונקבע כי הצעה זו לא הייתה "תלושה מהמציאות".

9.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, כמו גם בשורת החלטות נוספות שניתנו בהליך הפש"ר בבית משפט קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

ראשית, לא מצאתי ממש בטענתו המרכזית של המבקש לפיה בהחלטות מושא הבקשה, הפך בית משפט קמא את החלטתו הקודמת מחודש מרץ 2016. אמנם, בהחלטה מיום 12.3.2016 קבע בית המשפט כי הכונס מטעם הבנק הוא שיפעל למימוש הדירה, אך מההחלטה עולה בבירור כי הדגש הושם על התרומה שיסב מתן "מנדט" זה באספקלריה של קידום ההליכים הנמשכים זה מכבר, בנסיבות בהן צו ארעי, שניתן לבקשת המבקש, אסר על הנאמנת להמשיך בהליכי המימוש. כפי שצוין לעיל, בצד החלטה זו הובהר כי החייבים רשאים אף הם להמשיך לפעול למציאת רוכש. ואכן, ביום 19.5.2016 עדכנו החייבים כי נמצאו קונים המעוניינים לרכוש את הדירה תמורת 1,250,000 ₪ וביקשו את אישורו של בית המשפט (כאשר ביני לביני נדחתה ביום 3.4.2016 בקשת המבקש לעיכוב ביצוע, וממילא פג תוקפו של הצו הארעי). בהחלטה מיום 12.6.2016 בבקשת החייבים, הבהיר בית המשפט כי המכירה תיעשה בהתאם למתכונת שנקבעה בהחלטה המנחה , כמפורט בפסקה 4 לעיל. בית המשפט חזר על כך בהחלטתו מיום 4.7.2016. גם אם ניתן היה לציין בצורה מפורשת יותר כי משמעותן של החלטות אלה היא "אור אדום" לכונס מטעם הבנק, הרי שבשורת ההחלטות שניתנו בסוגיה זו לא מצאתי סתירה אלא אך ביטוי להתפתחויות המתרחשות בהליך הדינאמי המתנהל בבית משפט קמא. התרשמתי כי בית המשפט פועל במרץ לקידום טובת כלל הצדדים, על דרך של מימוש אופטימלי של הנכס והבאת הליכי פשיטת הרגל שהחלו לפני כעשור לכדי סיום. זאת, בעוד המבקש מערים קשיים על הבאת הליך פשיטת הרגל לסיומו.

שנית, אף מבלי להידרש לשאלת טיבה של הצעת ההפטר שהעלתה הנאמנת בשעתו ו"משבר האמון" שפקד את היחסים בינה לבין המבקש, לא מצאתי כל בסיס לחשש שמבטא המבקש מפני ניהול ההליך על-ידי הנאמנת בהתחשב במתכונת שקבע בית משפט קמא להליך ההתמחרות; כפי שצוין, בהחלטות מושא הבקשה נקבע במפורש כי ההתמחרות תעשה במשרדי הכונ"ר ובפיקוחו, בהשתתפות הכונס מטעם הבנק (אשר רשאי להזמין רוכשים פוטנציאליים) ובנוכחות המבקש .

10.הבקשה נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע ההתמחרות שנקבעה ליום 11.9.2016. על אף שלא נתבקשה תשובה, המבקש יישא בהוצאות בסך 5,000 ₪, שישולמו לקופת פשיטת הרגל.