רע"א 6925/19 רוני בר דוד נ. כוכבה טרמצ'י

1.

המבקשים ירשו מסבתם המנוחה חנות ברמת גן שהושכרה בהסכם שכירות מוגנת למשיבה 1 (להלן: המשיבה ). המשיב 2 הוא בנה של המשיבה (להלן: המשיב ). המבקשים הגישו תביעה לפינויה של המשיבה מהחנות, לסילוק ידו של המשיב ממנה ולתשלום דמי שימוש ראויים. לטענתם, המשיבה נטשה את החנות והפסיקה לשלם דמי שכירות כסדרם. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת כ' האפט ) דחה את התביעה. בית המשפט מצא כי מאז מות בעלה של המשיבה, מתנהלת המשפחה כולה כיחידה כלכלית אחת כדי לעמוד בתשלום החובות הכבדים שהותיר אחריו הבעל. על רקע נסיבות ייחודיות אלו נקבע כי האינדיקציות המעידות על כך שהמשיב הוא הדומיננטי יותר בתפעולה השוטף של החנות: רשום כעוסק מורשה, נהנה מתקבולי העסק, ועוד, אינן מובילות למסקנה כי המשיבה נטשה את החנות. עוד נקבע כי מעורבותה של המשיבה בניהול החנות נותרה כפי שהייתה בעבר, ואף גברה מאז נפטר בעלה. נוסף על כך, נדחתה טענת המבקשים כי המשיבה חדלה לשלם את דמי השכירות באופן קבוע, עד כדי התגבשותה של עילת פינוי לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. נמצא כי העיכובים שחלו בתשלום דמי השכירות נבעו בעיקרם מן הצורך לוודא – לאחר מות הבעלים המקורי – כי דמי השכירות משולמים לבעלים החוקי של החנות. זאת ועוד, נקבע כי התנהלות המבקשים בהקשר זה נועדה להכשיל את תשלום דמי השכירות מצד המשיבה כדי להקים עילת פינוי כלפיה. לבסוף נקבע כי המשיבה לא הפרה את חוזה השכירות. בהינתן האמור, נדחתה גם תביעתם הכספית של המבקשים לתשלום דמי שימוש ראויים.

2.

המבקשים ערערו על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה י' שבח והשופטים י' אטדגי ו ש' יעקובוביץ ) דחה את ערעורם. בית המשפט אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ואת המסקנות המשפטיות שגזר מהן במלואן. עוד התייחס בית המשפט לטענת המבקשים שלפיה המשיבה – העובדת כפקידה בבנק – אינה רשאית לעבוד בעבודה נוספת, אך הדגיש כי עניין זה רלוונטי במערכת היחסים שבין המשיבה לבין הבנק ולא במערכת היחסים שבין הצדדים. עוד צוין כי המבקשים – יורשי המשכיר המקורי – מנועים מלהעלות טענות בהקשר זה שכן כך היה המצב במועד ההתקשרות המקורי.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, הנושאת אופי ערעורי מובהק. המבקשים חוזרים על טענותיהם לפני הערכאות הקודמות ובהן כי המשיבה נטשה את החנות; כי העבירה את הזכויות בה למשיב ללא הסכמתם; וכי חדלה מתשלום קבוע של דמי שכירות. נטען כי שגה בית המשפט המחוזי ביישמו את הדין בנסיבות המקרה, כי קביעותיו אינן עולות בקנה אחד עם הלכות קודמות, וכי במקרה דנן נקבעו הלכות חדשות ותקדימיות שנודעות להן השלכות רוחב.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.