רע"א 6941/21 פלוני נ. מדינת ישראל- משרד הבריאות

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' כהן , א' טובי ו- ר' איזנברג ) בע"א 27162-03-21 מיום 30.6.2021, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א' זערורה-עבדאלחלים ) בת"א 11318-09-15 מיום 10.1.2021. בית משפט השלום קיבל את תביעת המבקשת נגד המשיבה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מטיפול רפואי רשלני.

2.

ביום 15.7.2013 עברה המבקשת, ילידת 1956, ניתוח אלקטיבי להחלפת מפרק הירך בשל מום מולד. לאחר הניתוח נותרה המבקשת מרותקת לכסא גלגלים, ובעקבות זאת, הגישה לבית משפט השלום תביעה נזיקית נגד המשיבה, הבעלים של בית החולים בו בוצע הניתוח, בטענה לרשלנות בביצוע הניתוח ולחיוב בפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב הרשלנות הנטענת. בפסק דינו קיבל בית משפט השלום, כאמור, את תביעת המבקשת, ואילו בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה על פסק דין זה, וקבע כי נזקה של המבקשת לא נגרם בשל התרשלות המשיבה, אלא כתוצאה מהתממשות של הסיכון הטבוע בניתוח מורכב כגון זה שבוצע בה.

על פסק דין זה כאמור הוגשה בקשת רשות הערעור דנן .

3.

דין הבקשה להידחות מבלי לבקש תשובה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, שוכנעתי כי קביעות בית המשפט המחוזי בפסק דינו אינן חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך זה ואינן מעוררות שאלות עקרוניות בעלות השלכות רוחב אשר ראוי להן, לפי טיבן ומהותן, לזכות לבירור משפטי נוסף במסגרת ערעור "בגלגול שלישי". עוד שוכנעתי כי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

4.

די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור בהתאם לסמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

5.

למעלה מן הצורך, אדרש בתמצית לטענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהתייחס בפסק דינו לקביעות בית משפט השלום באשר לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו", המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:

הפקודה ).

אציין כבר עתה כי לא מצאתי שיש בטענת המבקשת בנדון כדי להצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי", שכן עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי מסקנותיו לגבי היעדר רשלנות מצד צוות בית החולים בטיפול הרפואי אשר הוענק למבקשת, התבססו על קביעות עובדתיות ומשפטיות מוצקות, אשר נדמה כי היו מובילות לאותה המסקנה אף אם היה מועבר נטל ההוכחה במקרה דנן מכוח כלל "הדבר מעיד על עצמו".

6.

מכל מקום, אוסיף ואציין כי על פני הדברים, קיים קושי בקביעת בית משפט השלום לפיה יש להחיל בענייננו את כלל "הדבר מעיד על עצמו". זאת, מאחר שהלכה למעשה, בית משפט השלום בחן בפסק דינו אך את שני התנאים הראשונים לתחולתו של הכלל האמור, שהם אי-ידיעת המבקשת על הנסיבות אשר הובילו לנזקיה, וכן שליטת בית החולים וצוותו על המכשור הרפואי הרלוונטי. ברם, בית משפט השלום לא הבהיר האם ומדוע מתקיים במקרה דנן אף התנאי השלישי והחשוב, לפיו יש להוכיח, כאמור בסעיף 41 לפקודה, "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה" (ראו גם: עמוס הרמן דיני נזיקין 133-128 (מהדורה שנייה, 2020)). זאת, בעוד שעסקינן בתנאי מצטבר והכרחי לשם החלת כלל "הדבר מעיד על עצמו", וכדברי השופט (כתוארו אז) נ' הנדל , "גם בהינתן קיומם של שני התנאים הראשונים, עדיין אין להחיל את סעיף 41

לפקודה כאשר, על פני הדברים, המסקנה שהנתבע נקט זהירות סבירה מתיישבת טוב יותר עם העובדות, או אפילו כאשר אפשרות זו שקולה לאפשרות שלא ננקטה זהירות סבירה" (ראו: ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי , פסקה 7 (23.11.2017)). אם כן, קביעת בית משפט השלום בעניין החלת סעיף 41 לפקודה בענייננו חסרה הנמקה, כאמור, ולפיכך אינה יכולה לעמוד.

7.

לא זו אף זו, הסתפקות בשני התנאים הראשונים, תוך הימנעות מבחינת התנאי השלישי, עלולה להיות מוקשית במיוחד בכל הנוגע לטיפולים רפואיים, שכן יהא בה כדי להוביל להעברה אוטומטית של נטל ההוכחה בכל תביעה בגין נזק אשר נגרם במסגרת טיפול רפואי, שבגדרו, מטבע הדברים, הצוות הרפואי המטפל אוחז במידע ובמכשור הרפואי (על שני התנאים הראשונים כמשקפים את אי-השוויון המובנה ביחסי רופא-מטופל, ראו ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות , פ"ד נח(2) 535, 542 (2004)). שומה על בתי המשפט, אפוא, להקפיד על בחינת קיומם של כל שלושת התנאים הנדרשים לשם תחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו", וזאת בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו ובהתאם לחומר הראיות הרלוונטי (ראו למשל דברי השופט (כתוארו אז) א' ריבלין באשר למשמעותו של סיכון נמוך לנזק כתוצאה מניתוח זה או אחר, בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק , פ"ד נו(1) 539, 564-563 (2001)).

8.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.