רע"א 697/11 ורד כהן נ. ברוש אהרוני

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ע' ברון), בגדרה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.

המשיב 1 הינו בעל זכויות חכירה בבית מגורים הנמצא במושב שדה ורבורג (להלן - הנכס ). המשיבים 3-2 הם הוריו של המשיב 1. ביום 15.8.2005 חתמו המשיבים על זכרון דברים למכירת הנכס למבקשים, שהיו באותה עת בני זוג. כבר עתה יובהר, כי בזכרון הדברים נקבע תנאי מתלה לקיום ההסכם והוא קבלתם של המבקשים למושב על ידי וועדת קבלה. ביום 12.9.2005 קיבלו המבקשים הודעה לפיה מועמדותם לקניית בית במושב אושרה, בכפוף להסדרת עניינים מינהליים במזכירות המושב. בשלב מאוחר יותר התעוררה בין המבקשים למשיבים מחלוקת בדבר תשלום אגרת פיתוח עבור הנכס. ביום 13.11.2005 קיבלו המבקשים הודעה נוספת מטעם ועדת הקבלה של המושב לפיה הוחלט שלא לאשר את הצטרפותם למושב. משמעותה של הודעה זו הייתה, כאמור, כי לא ניתן לקיים את הסכם המכר בין הצדדים. המבקשים הגישו ערר על החלטת ועדת הקבלה. הערר שהגישו המבקשים התקבל וועדת הערר המליצה למינהל מקרקעי ישראל להורות על קבלת המבקשים למושב. המינהל אימץ את ההחלטה, אך נוכח התנגדות המשיבים לקיום ההסכם, ולאחר שאף נשלחה למבקשים הודעת ביטול של ההסכם, לא פנו הם בבקשה נוספת לועדת הקבלה של המושב על מנת להורות על אימוץ המלצת המינהל. יובהר, כי נכון למועד זה עומד המושב בסירובו לקבל את המבקשים כחברים בו. כן יצוין, כי המושב אינו צד להליכים בענייננו.

3.

נוכח השתלשלות האירועים שתוארה, הגישו המבקשים ביום 17.8.2006 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בגדרה ביקשו הם לאכוף את קיום החוזה. ביום 28.9.2006 ניתן צו מניעה זמני המונע מהמשיבים לעשות שימוש בנכס עד להכרעה בתובענה. ביום 25.10.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את התביעה לאכיפת ההסכם. בית המשפט קבע, כי המשיבים אומנם הפרו את החוזה, אך מצא כי בנסיבות העניין לא ניתן להורות על סעד של אכיפה. זאת, שכן החוזה אינו ניתן לביצוע. לצד זאת, פסק בית המשפט לטובת המבקשים פיצויים מוסכמים בסך 25,000 דולרים. ביום 31.10.2010 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 16.11.2010, תוך שציין כי מדובר למעשה בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. ביום 23.11.2010 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין ובגדרו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (ע"א 8588/10). יוער, כי המשיבים הגישו ערעור שכנגד על פסק הדין. ביום 20.12.2011 הורה בית משפט זה (השופטת ע' ארבל) על מחיקת הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף. זאת, לאחר שקבע כי על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בגדרה נדחתה הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. במסגרת ההחלטה ניתן צו ארעי האוסר על המשיבים לבצע כל פעולה בנכס עד למועד הגשת בקשת רשות הערעור. ביום 25.1.2011 הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור ובגדרה בקשה למתן סעד זמני. ביום 20.3.2011 קיימתי דיון בבקשות במעמד הצדדים במטרה להגיע לפתרון מוסכם. משלא הסכימו הצדדים על פתרון מוסכם כאמור, יש להכריע בבקשת רשות הערעור.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. אכן, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המשיבים הם אלו אשר הפרו את ההסכם בין הצדדים. ואולם, חרף האמור, נראה כי אכן קיים קושי ממשי במתן סעד של אכיפת ההסכם, הוא הסעד הנתבע עתה במסגרת הערעור. שני טעמים ניצבו ביסוד החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. ראשית, עמד בית המשפט המחוזי על כך שוועדת הקבלה של המושב עומדת בסירובה לקבל את המבקשים למושב. אומנם, מינהל מקרקעי ישראל הורה על קבלת הערר שהוגש על ידי המבקשים. ואולם, משלא צורפה וועדת הקבלה של המושב (או המושב) כצד להליכים, הרי שבגדר הליך זה לא ניתן לכפות עליה לשנות מעמדתה. שנית, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי במהלך ניהול ההליכים החלו המבקשים בהליכי גירושין וכיום הם גרושים. מדיניות המושב היא לקבל לשורותיו זוגות בלבד. גם מטעם זה, ומבלי להתייחס לנימוק זה לגופו של עניין, ישנו קושי באכיפת פסק הדין. נוכח נתונים אלה, נראה כי סיכויי הערעור על פסק הדין אינם כאלה המצדיקים מתן סעד זמני. אף שיקולי מאזן הנוחות אינם מטים את הכף לכאן או לכאן. זאת, שכן נראה שבמועד הנוכחי המחלוקת בין הצדדים הינה בעיקרה בעלת משמעות כספית ואינה נוגעת לשאלה מי יעשה שימוש בנכס בפועל.

5.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. ממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבים.