רע"א 7001/11 רמסול סחר ושיווק בע"מ נ. ריצ'ארד ניקל

1.

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדונה תביעה שהגיש המשיב כנגד המערערים בעילה של קיפוח זכויותיו כבעל מניות מיעוט (ת"א 1113-03). ביום 4.8.2010 ניתן פסק-דין בתביעה על-ידי כבוד סגנית הנשיאה, השופטת ד"ר ד' פלפל. ביום 22.8.2010, ככל הנראה מחמת תקלה מנהלתית, ניתן פסק-דין נוסף בתביעה – הפעם על-ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי. להלן ייקראו פסקי-הדין, בהתאמה , פסק-הדין הראשון ו פסק-הדין השני .

2.

המערערים הגישו ערעורים על פסק-הדין הראשון (ע"א 7773/10) ועל פסק-הדין השני (ע"א 7771/10). התיקים נקבעו לדיון לפני הרכב. התיק שבכותרת הוא ערעור נוסף מטעם המערערים, הנסב על שתי החלטות מאוחרות יותר של כבוד השופטת אבניאלי. ההחלטה הראשונה היא מיום 14.7.2011, ובה נקבע – בהתייחס לבקשתו של המשיב לדחות את בקשתם של המערערים לעיכוב ביצוע פסק-הדין השני – כך:

דומה כי הכרעה בבקשה זו הפכה תיאורטית ומיותרת, מיום שהוחלט כי פסק הדין הראשון, שניתן ע"י כב' השופטת ד"ר פלפל הוא המחייב, ולא הוגש ערעור על החלטה זו.

בנסיבות אלה, על הצדדים לפעול על פי פסק דינה של כב' השופטת פלפל, ובא לציון גואל.

ההחלטה השנייה נשוא הערעור שבכותרת היא מיום 21.8.2011, ובה נקבע – בהתייחס ל"בקשה למתן הבהרה" שהגישו המערערים – כי:

ערכאה זו סיימה מלאכתה, וכל עוד לא הוחלט אחרת ע"י ביהמ"ש העליון אין שינוי בהחלטתי.

בגדרי ההליך שבכותרת הוגשה גם בקשה לאחד את הדיון בו עם הדיון בע"א 7771/10 ובע"א 7773/10, וכן לפטור את המערערים מהפקדת עירבון (זאת לאחר שהפקידו עירבון בשני ההליכים האחרים). אציין, כי במסגרת הערעור גופו ביקשו המערערים, "למען הזהירות", כי אם דרושה רשות ערעור – תינתן להם הרשות.

3.

ביקשתי את עמדת הצדדים לגבי סיווגו הנכון של ההליך שבכותרת – ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור. המערערים עומדים על דעתם כי ההליך הנכון הוא ערעור בזכות. טעם הדבר הוא שבית המשפט המחוזי, בהחלטותיו המצוטטות לעיל, סיים את הדיון בתובענה – זאת לאחר שבפסק-הדין השני נקבע כי שווי מניותיו של המערער ייקבע בהסכמה או על-ידי מעריך שימונה על-ידי בית המשפט (כלומר, ההליך לא הסתיים בפסק-הדין השני). המשיב סבור אחרת; לשיטתו, אין עומדת למערערים זכות ערעור על איזו מההחלטות המאוחרות נשוא ההליך שבכותרת. מחלוקת זו היא המונחת לפניי.

לאחר עיון בתיק ובטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור ביחס להחלטות מיום 14.7.2011 ומיום 21.8.2011.

4.

אומר מיד, כי השתלשלות העניינים בבית המשפט המחוזי היא יוצאת דופן, ואין בדעתי להיזקק לשאלות ולמחלוקות לגופו של עניין, ובפרט לשאלת תוקפו של פסק-הדין השני. כל שעליי לבחון הוא אם ההחלטות נשוא ההליך שבכותרת הן בגדר "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות, או שמא הן בגדר "החלטות אחרות" שהערעור עליהן טעון רשות.

5.

אפתח בהחלטה מיום 14.7.2011. אזכיר כי מדובר בהחלטה שניתנה לאחר פסק-הדין השני, בגדרי הליך של בקשה לעיכוב ביצוע. ככלל, החלטה בהליך של בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין נחשבת "החלטה אחרת". מסקנה זו לכאורה יפה גם למקרה שלפניי. עם זאת, כאמור, המערערים גורסים כי בהחלטתו האמורה בית המשפט המחוזי למעשה חתם באופן סופי את הדיון בתובענה, זאת לאחר שבפסק-הדין השני – המהווה "פסק-דין חלקי" – נותרה פתוחה הסוגיה של שומת המניות. אין בידי לקבל טענה זו, ואיני סבור כי יש לקרוא בהחלטה מיום 14.7.2011 יותר ממה שיש בה.

6.

ראשית אציין, כי הגם שניתנו בתיק שני פסקי-דין נפרדים, אין לשכוח כי ההליך בבית המשפט המחוזי הוא הליך אחד (ת"א 1113-03). בגדרי הליך זה ניתנו כאמור שני פסקי-דין ("חלקיים"), ובשניהם נקבעו הוראות (שאינן זהות) באשר לבירור משלים לגבי הסכום המגיע למשיב. כמו-כן ניתנו, לאחר פסקי-הדין, כמה החלטות נוספות – הן של השופטת פלפל הן של השופטת אבניאלי – בעניין בקשות לעיכוב ביצוע ובעניין כפל פסקי-הדין. בתוך המסגרת הכוללת הזו יש לבחון את נפקותה של ההחלטה מיום 14.7.2011. החלטה זו האחרונה, כפי שנאמר בה מפורשות, נסמכת על החלטה קודמת שניתנה בתיק (על-ידי כבוד השופטת פלפל), והיא – כלומר ההחלטה מיום 14.7.2011 – למעשה מפנה את הצדדים למתווה שנקבע בפסק-הדין הראשון (לגבי ביצועו של מתווה זה, ראו הוראותיה של כבוד השופטת מ' נאור בהחלטותיה מיום 2.12.2010 ומיום 10.1.2011, בגדרי ע"א 7773/10). במצב דברים זה, איני סבור כי ניתן לראות בהחלטה מיום 14.7.2011 (שכזכור ניתנה בגדרי הליך של בקשה לעיכוב ביצוע), כהחלטה הנושאת עמה משקל סגולי של פסק-דין נוסף או משלים בתיק.

7.

אשר להחלטה מיום 21.8.2011 – זו בוודאי אינה יכולה להיחשב פסק-דין הנתון לערעור בזכות. כל שנקבע בהחלטה זו – שניתנה על-גבי "בקשה למתן הבהרה" – הוא שבית המשפט אינו משנה את החלטתו הקודמת כל עוד לא נפסק אחרת על-ידי בית המשפט העליון. ברי כי החלטה זו מהווה "החלטה אחרת" והערעור עליה טעון רשות.

8.

לאור האמור, מסקנתי היא כי ההליך שיזמו המערערים – ערעור בזכות – אינו ההליך הנכון. היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור. אמת, המערערים ביקשו בסיפא של הודעת הערעור - כבקשה חלופית - "לראות בערעור דנן גם בקשת רשות ערעור". לאור בקשה חלופית זו ראיתי לנכון להבהיר: ככלל, במקום שבו בעל-דין מגיש ערעור חלף בקשת רשות ערעור, דין ההליך להימחק, והאפשרות העומדת לבעל-הדין היא להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, שתיבחן לפי אמות המידה המקובלות. לפיכך, בעל-דין המתלבט לגבי סיווגו הנכון של ההליך ובוחר להגיש דווקא ערעור בזכות, נוטל על עצמו סיכון. סיכון זה אינו מתאיין אך בשל כך שבעל-הדין מבקש "למען הזהירות" לראות בהליך כבקשת רשות ערעור. בהקשר זה יש להזכיר כי לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), ניתן להמיר בקשת רשות ערעור (שהוגשה בטעות) לערעור בזכות, אך אין הוראה הקובעת את ההיפך (לאמור: כי ניתן לדון בערעור בזכות כאילו היה בקשת רשות ערעור). עוד יש להזכיר כי המסלול הדיוני של ערעור בזכות שונה מהמסלול הדיוני של בקשת רשות ערעור; כך למשל מבחינת סכומי האגרה והעירבון, מבחינת כתבי בי-הדין המוגשים ומבחינת המותב שנדרש להליך. לכן, בעל-דין הבוחר להגיש ערעור בזכות – למרות ספקותיו בעניין סיווגו הנכון של ההליך – מכוון מניה וביה את ההליך למתווה מסוים, ועלול לשלם את המחיר אם יתברר בדיעבד שטעה בסיווגו. נראה אפוא כי הפתרון המועדף במצבים אלה של ספק הוא להגיש דווקא בקשת רשות ערעור, ולבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המסורה לו בתקנות 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי.

9.

עם זאת, בענייננו, מצאתי לנכון לראות בבקשתם החלופית של המערערים – לראות בערעור כאילו היה בקשת רשות ערעור – משום בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור; ולהיעתר לבקשה זו, בשים לב לכלל הנסיבות לרבות מועד הגשת ההליך, לאמור: בטרם שחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. עם זאת, יש לחייב את המערערים בתשלום שכר טרחת עורך-דינו של המשיב בגין ההתדיינות לפניי.

10.

בטרם סיום אוסיף עוד שניים אלה: ראשית , נוכח מסקנתי האמורה בעניין סיווגו הנכון של ההליך, ונוכח המסלול הדיוני שאליו ינותב הליך בקשת רשות הערעור, אין בידי להורות – למצער בשלב זה – על איחוד הדיון בבקשת רשות הערעור ובערעורים התלויים ועומדים. לאור זאת, ומשלא הונחה לפניי תשתית עובדתית וראייתית המבססת ולוּ בקירוב מסקנה בדבר חוסר יכולת כלכלית להפקיד עירבון – אין גם עילה ליתן פטור מהפקדת עירבון בהליך בקשת רשות הערעור. עם זאת, בנסיבות העניין ובשים לב לסיווג ההליך, יעמוד העירבון על סכום מתון יחסית של 15,000 ₪. שנית , מן הראוי שהמערערים ישקלו אם עומדים הם על המשך קיומו של הליך בקשת רשות הערעור, זאת לאור הערעורים התלויים ועומדים (ע"א 7771/10, ע"א 7773/10) והשאלות המתעוררות בהם, שלכאורה מייתרות את הצורך בהליך הנוסף.

11.

אשר על כן, אני קובע כדלקמן:

א.

המזכירות תשנה את סיווגו של ההליך שבכותרת לבקשת רשות ערעור.

ב.

המערערים יפקידו בהליך בקשת רשות הערעור עירבון בסך של 15,000 ₪, וזאת בתוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. אם יחליטו המערערים למשוך את הליך בקשת רשות הערעור – והעניין מסור לשיקול דעתם – יודיעו על כך לבית המשפט תוך 10 ימים, וממילא יהיו פטורים מהצורך להפקיד עירבון.

ג.

המערערים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך-דין בגין ההתדיינות לפניי, בשיעור של 3,000 ₪.

ד.

המזכירות מתבקשת לתייק את החלטתי זו בתיק השופט בבקשת רשות הערעור, וכן בתיקי השופטים בע"א 7771/10 ובע"א 7773/10.