רע"א 7012/97 משה חן נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

1.המשיב מס' 1 (להלן: המשיב) הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיבים מס' 2-7 וכנגד המבקש, בבית משפט השלום בבאר-שבע (ת.א. 4130/97). התביעה הוגשה בגין הלוואה שלא נפרעה לגביה שימש המבקש כערב. כב' הרשם בן-יוסף קבע כי המבקש בתצהירו לא הצליח להצביע על הגנה אפשרית ולהניח לה תשתית עובדתית מינימלית, ולו לכאורה. לפיכך נדחתה בקשתו של המבקש לקבלת רשות להתגונן, ובהתאם ניתן כנגדו פסק דין שחייבו לשלם למשיב סכום של 119,950 ש"ח בתוספת הוצאות משפט.

2.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק הדין ועל ההחלטה שלא לתת לו רשות להתגונן. בית המשפט פסק כי סעיף 5(א) לחוק הערבות (תיקון), התשנ"ב1992- לא חל על המקרה הנדון, וכי אין בתצהיר שהגיש המבקש בכדי להצביע על הגנה אפשרית המצדיקה מתן רשות להתגונן. לפיכך נדחה הערעור בבית המשפט המחוזי.

3.המבקש שב ופונה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור ובפיו טענות רבות. נטען שהערכאות קמא טעו כשפסקו כי על פי תצהירו וחקירתו של המבקש הגנתו היא "הגנת בדים" שאינה מצדיקה מתן רשות להתגונן. עוד נטען שאין לאפשר למשיב, שידע כי המבקש אינו מיוצג, להנות מהכשלתו של זה בחקירתו הנגדית בבית משפט השלום. טענה נוספת היא שכתב התביעה הומצא למבקש רק בשנת 1995 למרות שהתביעה הוגשה כבר בשנת 1992, ובנסיבות אלה היה מקום לקבוע כי על העניין הנדון חל חוק הערבות, התשכ"ז1967-, במתכונתו המתוקנת. המבקש טוען עוד שהעובדות להן טען בתצהירו התקבלו על ידי בית המשפט קמא כנכונות בבקשתו של נתבע אחר לקבלת רשות להתגונן באותו עניין. עובדות אלה אף היוו בסיס להחלטה להתיר לאותו נתבע להתגונן. המבקש מסתמך אף על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד). לטענתו פסק הדין שחייב אותו בתשלום הסכום האמור מהווה פגיעה בזכות הקניין שלו המוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד. לכך יש, לגישת המבקש, מספר השלכות. ראשית, הפגיעה בקניין צריכה להוביל למסקנה כי יש להחיל על המקרה את חוק הערבות במתכונתו המתוקנת. שנית, מוטלת חובה מוגברת על הצדדים לנהוג בתום לב זה כלפי זה במהלך הדיון המשפטי. שלישית, מוטלת חובה מוגברת על בית המשפט לבחון את הטענות העובדתיות הרלבנטיות ולנהוג ביתר זהירות בקביעתו אם מגלים טיעוני המבקש ראשיתה של הגנה המצדיקה מתן רשות להתגונן.

4.לאחר עיון בבקשה, בפסקי הדין, בחומר הרלבנטי ובתגובת המשיב לעניין מתן הרשות להתגונן לנתבע אחר, הגעתי למסקנה כי אף לא אחת מטענותיו של המבקש מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית שיש בה בכדי להצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הערכאות קמא לא קבעו כל הלכה משפטית חדשה באשר לנסיבות בהן תינתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר. ואין מקום להתערבות בשיקול דעתן בשאלה אם הקים תצהירו של המבקש תשתית מינימלית, שיש בה בכדי להצדיק מתן רשות להתגונן. אף בהאחזות בחוק היסוד אין כל ממש. לא מתעוררת כאן שאלה חוקתית של ממש, שיש בה בכדי להבדיל את עניינו של המבקש מכל תובענה כספית אחרת. טענותיו של המבקש בעניין זה אינן אלא נסיון מלאכותי לצבוע את עניינו בצבעים של סוגיות חוקתיות. נסיון זה יש לדחות. משכך, לא ראיתי הצדקה למתן רשות לערעור שני.

הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיב מס' 1 בסך 3,000 ש"ח.