רע"א 7014/09 מחמוד יחיא ושות' נ. רשות המים אגף ניהול הצריכה-יחידת פיקוח

1.

המשיבה סגרה בתאריך 27.8.2009 באר שבבעלותם הנטענת של המבקשים והמופעלת על-ידם מזה שנים רבות. המבקשים הגישו ערר על החלטת הסגירה לבית הדין לעניני מים בחיפה, בתאריך 30.8.2009. לטענתם, סגירת הבאר נעשתה במהלך דיונים ממושכים שהתנהלו בין הצדדים בשאלת הסדרת הבעלות בבאר, וחובות שנצברו, לשיטת המשיבה, בקשר עם הפעלת הבאר. בגדר הערר עתרו המבקשים ל"עיכוב ביצועה" של ההחלטה (להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע ).

2.

בית הדין הורה למשיבה להגיב לבקשה עד לתאריך 9.9.2009, אך קבע כי אין מקום ליתן צו ביניים ללא קבלת תגובה. מכאן בקשת המבקשים שבפניי, למתן צו ביניים, שלפיו יבוטל צו הסגירה עד לקיום דיון במעמד הצדדים, או עד למתן החלטה סופית בערר. בבקשתם טוענים המבקשים כי הצו נדרש בדחיפות, שכן מדובר בבאר המשרתת ארבעים חקלאים, המעבדים כ-250 דונם, והפגיעה הנגרמת מסגירת הבאר – קשה. המבקשים טוענים עוד כי בהתאם להוראת סעיף 31 ל חוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: החוק ), הגשת ערר כדין על החלטה בענין התליית רישיון, או ביטולו, מעכבת את ההחלטה, ומכאן שעצם הגשת הערר די היה בה כדי להביא לעיכוב ההחלטה.

3.

בהחלטתו מתאריך 2.9.2009, הורה חברי, השופט א' גרוניס למשיבה להשיב עד לתאריך 3.9.2009 לבקשה. המשיבה מסרה את תשובתה הסדורה אך הקצרה, תוך שהבהירה כי בדעתה להרחיב ולפרט את הדברים בתשובתה בבית הדין, שתימסר בתאריך 9.9.2009. עיקר טענותיה בשלב זה, מתמקדות בכך שהמדובר בבאר שאין לה רישיון הפעלה לשנת 2009, כך שסגירת הבאר איננה מהווה החלטה להתליית רישיון (ובהתאם – אין תחולה לסעיף 31 לחוק), כי אם פעולה מנהלית מותרת בתגובה להפעלת באר ללא רישיון; כי פתיחת הבאר מחדש כמוה כמתן אפשרות למבקשים להמשיך בביצוע פעילות אסורה; כי המבקשים היו ערים מזה כשנה להתראות החוזרות ונשנות של המשיבה על כך שבדעתה לסגור את הבאר וכן כי בין הצדדים לא מתקיים משא ומתן כספי – עניינים שבדעת המשיבה להרחיב בהם בתשובתה בבית הדין, כאמור.

4.

דין הבקשה – להידחות . בית הדין הנכבד טרם הכריע בבקשה ל"עיכוב ביצוע" (או למתן סעד זמני), אלא קבע רק שהבקשה תועבר לתשובתה של המשיבה בתוך ימים אחדים – זמן רב לפני המועד שנקבע לדיון בערר עצמו (28.10.2009), שאז תינתן הכרעה במכלול לגופו. החלטה זו איננה מסוג הקביעות השיפוטיות שדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה, להוציא מקרים חריגים, שמקרה זה איננו נמנה עמם. מבחינה משפטית צרופה, דומה כי אכן לא היתה חובה מכוח סעיף 31 לחוק המים להורות על "עיכוב ביצוע" של החלטה להתליית רישיון, או ביטולו, שכן לכאורה צודקת המשיבה בטענתה שבהיעדר רישיון מלכתחילה – סגירת הבאר בפועל לא היוותה החלטה להתלות רישיון, או לבטלו (אף שייתכן שבנסיבות המיוחדות של המקרה יש לבחון את החלת "רוחו" של סעיף 31 לחוק על המכלול כאן). המדובר איפוא בשאלה שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית: מזה מונח עניינם הברור של המבקשים ושל הנסמכים עליהם, שלא להיוותר ללא אספקת המים, ומזה מונח עניינה של המשיבה, שהתריאה מזה כשנה על סגירתה הצפויה של הבאר, המופעלת לפי הנטען ללא רישיון, ולבסוף ביקשה לאכוף את הוראות החוק ואכן סגרה את הבאר. הכרעתו של בית הדין הנכבד, שהחליט בנסיבות הענין שלא ליתן צו ארעי אלא להמתין לתשובת המדינה בטרם ימסור את הכרעתו בבקשה ל"עיכוב ביצוע", ודאי איננה הכרעה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור.

5.

לסיום יש מקום להדגיש כי חזקה על בית הדין הנכבד, שלאחר שיקבל את תשובתה המפורטת של המשיבה, ישקול בקפידה את טענותיהם של בעלי הדין ויכריע בבקשה ל"עיכוב ביצוע" בפרק זמן ההולם את דחיפות העניין.

6.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.