רע"א 7026/00 אבו סולב סלאמה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-משפט השלום בבאר-שבע בעבירה של גניבת רכב, עבירה כהגדרתה בסעיף 413(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. עם הגשת כתב האישום הורה בית-משפט השלום על מעצרו של העורר עד-תום-ההליכים, וערר שהגיש העורר לבית-המשפט המחוזי, בית-המשפט החליט לדחותו. הערר שלפניי הוא ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

בהודעת הערר שבכתב טען בא-כוחו של העורר באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, אך בטיעוניו על-פה לפניי לא עוד עמד על-יסוד זה. ובצדק כך. העורר וחברו היו ברכב שנגנב, ומשהבחינו השניים, תוך כדי נסיעה, כי המשטרה עלתה על עקבותיהם, ניסו לסובב את הרכב בסיבוב-פרסה ותוך כדי-כך התהפך הרכב. העורר וחברו הוצאו מן הרכב ההפוך. טענתו של העורר כי לא הוא ולא חברו נהגו במכונית אלא פלוני שברח מן המקום, הוכחה - לכאורה - כטענת-שווא, ולו מן הטעם שהשוטרים אשר צפו במחזה לא ראו אדם בורח מן המקום, ומטעם נוסף זה - והוא טעם עיקרי - שהנוסעים אשר היו ברכב נלכדו בו ולא נמצא כי יכול היה אדם שהיה ברכב לברוח מן המקום.

טיעונו העיקרי של עורך-דין אביטל נסב על נושא עילת המעצר. לטענתו, לא הוכחה עילה ראויה למעצרו של העורר, ומכאן טיעונו בהמשך כי ראוי שבית-משפט יורה על חלופת מעצר. בטיעוניו בכתב ועל-פה עמד עורך-דין אביטל על מעמדן של עבירות רכוש לאחר תחילתו של חוק המעצרים, ולדבריו לא עלה בידי המדינה, כאמור לעיל, להצביע על עילה ראויה למעצרו של מרשו.

הכל מסכימים כי עבירות רכוש ירדו מגדולתן - מאז היות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים), ולאחר ביטולו של סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. כך נקבעה הלכה בהחלטות עוד ועוד, וסיכום הדברים יימצא בהחלטה של השופטת ביניש בבש"פ 5571/98 + 5431/98 - רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ההלכה מורה אותנו כיום, כי עבירת רכוש, כשהיא לעצמה, אין בכוחה להקים עילה למעצר, ובכך נבדלת עבירת רכוש מעבירות אחרות המקימות חזקה לקיומו של יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. יחד-עם-זאת, הגם שעבירת רכוש אינה מקימה עילה למעצר - או אף חזקה לקיומה של עילה - יש ובנסיבות מסויימות תקום-גם-תקום עילה למעצר בעבירות רכוש אף-הן. כך יהיה, אם עבירת רכוש בנסיבות עניין מסוים מעלה - כהוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים - כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה". וכדבריה של השופטת ביניש בפרשת רוסלן פרנקל :

עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

נדע מכאן, כי העובדה שאדם עומד לדין בעניינה של עבירת רכוש, אין בה - כשהיא לעצמה - כדי לשלול אפשרות למעצרו. השאלה היא שאלת נסיבותיו של כל עניין ועניין, תוך שנוסיף וניתן את דעתנו להוראותיו ולרוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אכן, שור נגח דינו מיתה, ועבריין נגח - ולו בעבירות רכוש גרידא - דינו מעצר לעת משפטו. רק כך יוכלו בתי-המשפט להעלות את תרומתם לשמירת בטחונם של התושב והאזרח ולשמירת בטחון הציבור בכללו.

מה הוא אפוא דינו של העורר? עורר זה הוא כבן 30, ועד היום צבר לחובתו 10 הרשעות - הרשעות הנסבות בעיקרן על פגיעה ברכוש: בחודש דצמבר 1993 נגזר עליו מאסר למשך חמישה חודשים, לריצוי בעבירות שירות, בגין גניבת רכב; בחודש ינואר 1994 הוטלו עליו קנס ומאסר על-תנאי בעבירה של פירוק רכב גנוב ושימוש ברכב ללא רשות; בחודש אוגוסט 1996 הוטל עליו עונש מאסר בפועל למשך עשרים וארבעה חודשים, שמונה חודשים מאסר על-תנאי והופעל מאסר על-תנאי בן חמישה עשר חודשים, חלקו בחופף, כך שכלל המאסר בפועל שהוטל עליו היה של שלושים חודשים מאסר בפועל. מאסר זה הוטל על העורר בעבירות של גניבות רכב ופריצות לבתים, סך-הכל שש עבירות. העורר שוחרר מכלאו בחודש פברואר 1998, וכשנה לאחר-מכן, בחודש מארס 1999, עבר עבירה של פריצה לבניין. בגין עבירתו זו האחרונה נדון העורר למאסר בן ארבעה-עשר חודשים בפועל, תוך הפעלת מאסר על-תנאי קודם. כן הוטל על העורר עונש מאסר על-תנאי בן שישה חודשים. לא יצא זמן רב מאז שוחרר מכלאו, והעורר נתפס במעשה נושא הדיון עתה.

לא נתקשה להבחין כי העורר הוכיח עצמו בעליל כעבריין-רכוש נגח, כאדם שקיים יסוד סביר לחשש כי יוסיף ויסכן את בטחון הציבור ובטחונם של אנשים. ראויים הם האזרח והתושב כי יזכו לשקט נפשי בחיי היומיום, והמדריך את מנוחתם באורח תדיר ורצוף, יורחק מחברתם.

אין יסוד לטענת ההפליה שהעורר טוען לה, ששותפו של העורר שוחרר ממעצר ואילו הוא, הוחלט לעוצרו עד-תום-ההליכים. אכן, שותפו של העורר לכתב-האישום אינו שור תם - גם לחובתו שתי הרשעות קודמות - ואולם למעלתו של העורר בנגיחת הזולת לא הגיע.

משהגענו למסקנה שהגענו, שוב אין מקום לבחינתה של חלופת מעצר.

דבר אחרון: התרשמותי מן הראיות שבתיק מעלה כי משפטו של העורר לא יהיה משפט סבוך במיוחד, וממילא ראוי הוא העורר כי משפטו ייערך בזמן קרוב. שאלתי את באי-כוח בעלי-הדין אימתי אמור משפטו של העורר להישמע, ושמעתי כי עניינו קבוע למענה נוסף ביום 15 באוקטובר. לא ידעתי אפוא אימתי יישמע המשפט לגופו. הנחתי היא, כי המשפט יישמע בזמן קרוב ביותר, שאם-לא-כן תקום לזכותו של העורר עילה לעיון חוזר.

הערר נדחה.

היום, ו' בתשרי התשס"א (5.10.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00070260. G01