רע"א 7030/08אחיסמך מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ. עטורה השקעות בע

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.7.08 בבש"א 9832/08 (כבוד הנשיא א' גורן ) אשר קיבל את בקשתה של המשיבה למינוי בורר ומינה את השופט (בדימוס) דן ארבל כבורר לדון ולהכריע במחלוקת בין הצדדים.

העובדות בתמצית

1.

ביום 3.6.97 התקשרו הצדדים בהסכם לרכישת קרקעות של המבקש על פי החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה – ההסכם המקורי והחלטה 727 ). על פי ההסכם המקורי העביר המבקש למשיבה זכויות בקרקעות שבבעלותו ובתמורה התחייבה המשיבה לשלם למבקש סך של תשעה מיליון דולר ארה"ב (להלן – התמורה הכספית ) וכן להעניק לו 80 יחידות דיור בבנייה רוויה. התמורה הכספית חושבה על פי שיעור של 27% מכל מטר רבוע לבניה, בהתאם לתב"ע שהוגשה, אשר התייחסה ל-4,352 יחידות דיור. בפועל, התב"ע שאושרה קבעה 3,000 יחידות דיור בלבד.

יצויין כי על פי החלטה 727, המועד האחרון לחתימת הסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל בקשר למקרקעין האמורים (להלן – הסכם הפיתוח ) נקבע ליום 31.12.06. ההסכם המקורי כלל תניית בוררות (סעיף 11 להסכם המקורי) כדלקמן:

"11.1

אם יתעוררו חילוקי דעות בין הצדדים ו/או אי הבנות ו/או סכסוכים בכל הקשור להסכם זה, ביצועו, פירושו ו/או כל ענין הקשור בו או הנובע ממנו, שלא יהיו ניתנים לגישור בהסכמה הדדית, יהיה כל צד זכאי להפנות את חילוקי הדעות להכרעתו של בורר – שופט בדימוס של בימ"ש מחוזי או עליון בעל מומחיות במקרקעין כדן יחיד.

11.2

בדרישתו של צד לקיים בוררות יכלול את שם הבורר המוצע על ידו. בהעדר הסכמה על מינוי הבורר בתוך עשרה ימים יהיה הצד המבקש את קיום הליכי הבוררות רשאי לפנות ליו"ר לשכת עוה"ד בישראל למינוי בורר.

..."

2.

ביום 1.5.06 הודיעה המשיבה למבקש כי התמורה הכספית תפחת באופן יחסי להפחתת מספר יחידות הדיור וכן בהתאם לירידת ערך הקרקע, וציינה כי בתוך עשרה ימים תגיש חוות דעת שמאי מטעמה. במקביל, פנה המבקש לשמאי מטעמו. לדברי המבקש, לאחר שהמשיבה התמהמהה בהגשת חוות דעתו של שמאי מטעמה "נאלץ הוא לפנות לבורר". עוד מציין המבקש במסגרת הבקשה כי בחודש אוקטובר 2006 הגישה המשיבה את חוות הדעת האמורה ו"בשל המועד המאוחר של הגשת חוות הדעת לא נותר מספיק זמן לנהל בוררות ולקבל החלטה". הצדדים ניהלו משא ומתן וביום 28.12.06 חתמו על הסכם המהווה נספח להסכם המקורי (להלן – הנספח הראשון ), לפיו התחייבה המשיבה לשלם למבקש סך של ארבעה מיליון דולר ארה"ב וכן למסור לבא כוח המבקש ערבות בנקאית אוטונומית בסך השווה למיליון דולר ארה"ב.

3.

ביום 31.12.06, המועד האחרון שנקבע להתקשרות המשיבה בהסכם הפיתוח, הודיעו נציגי המשיבה כי לא יוכלו לעמוד בתנאיו של הנספח הראשון וביקשו ארכה של שבעה ימים לתשלום התמורה שנקבעה בו. לפיכך, חתם המבקש על הסכם הפיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל כנאמן של המשיבה, על מנת לשמור על זכויותיו לפי החלטה 727 וביום 31.12.06 נחתם בין הצדדים נספח נוסף להסכם המקורי (להלן – הנספח השני ), לפיו ניתנה למשיבה הארכה המבוקשת לביצוע התחייבויותיה על פי הנספח הראשון.

4.

ביום 9.1.07 שלח בא כוח המבקש מכתב למשיבה במסגרתו הודיע על ביטול ההסכם המקורי ושני הנספחים לו מחמת הפרתם על ידי המשיבה (להלן – הודעת הביטול ). לאחר ששלח בא כוח המבקש את הודעת הביטול, הודיעה המשיבה למבקש כי יש בידיה פתרונות להסדרת העניין ותשלום התמורה וביום 14.1.07 נפגשו הצדדים לבדיקת הפתרונות המוצעים. לאחר שהצדדים ניהלו משא ומתן קצר, התקשרו הם ביום 17.1.07 בהסכם נוסף (להלן – הנספח השלישי ), במסגרתו נקבע (סעיף 2):

"המושב יחזור בו מהודעת הביטול ששלח לחברה ביום 09/01/2007 רק אם החברה תקיים את התחייבויותיה עפ"י הסכם זה כדלקמן: "

עוד נקבע (סעיף 12 לנספח השלישי) כי היה והמשיבה לא תמלא אחר התחייבויותיה על פי סעיף 3 לנספח השלישי, כי אז הודעת הביטול תעמוד בתוקפה, ההסכם המקורי ונספחיו יבוטלו והסכום של שלושה מיליון דולר ארה"ב ששילמה המשיבה למבקש עובר לחתימה על הנספח השלישי וכל סכום נוסף ששילמה המשיבה ישמשו כפיצוי מוסכם (להלן – תניית הפיצוי המוסכם ).

לבסוף, קובע סעיף 16 לנספח השלישי כי:

"בכפוף לאמור בנספח זה לעיל על מצורפיו [ כך במקור – י.ד. ] לא יחול כל שינוי בשאר הוראות ההסכם."

5.

ביום 16.3.08 פנה בא כוח המשיבה למבקש ודרש כי ישיב לה את התמורה ששילמה מכוח ההסכם המקורי ונספחיו, לרבות הסך של שלושה מיליון דולר ארה"ב בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה כחוק וסכום נוסף בגין מס שבח. במסגרת המכתב נטען כי תניית הפיצוי המוסכם הוכנסה לנספח השלישי תוך כפייה כלכלית, שימוש בחוסר תום לב בזכויות המבקש והתעשרות שלא כדין וכי היא אינה מקיימת יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. לאחר שדרישת המשיבה להשבת התמורה ששולמה למבקש נדחתה במכתבו של בא כוח המבקש מיום 7.4.08, שלח בא כוח המשיבה מכתב נוסף ביום 13.4.08 במסגרתו דרש לקיים בוררות בעניין טענותיה הנ"ל של המשיבה והציע שמות של שלושה מועמדים לתפקיד בורר המקובלים על המשיבה. ביום 28.4.08 דחה בא כוח המבקש את דרישתה של המשיבה למינוי בורר, בטענה כי ההסכם המקורי בוטל.

ההליך בבית המשפט קמא

6.

לאור סירובו של המבקש למנות בורר, פנתה המשיבה לבית המשפט קמא בבקשה בכתב, במסגרתה ביקשה למנות בורר בהתאם להוראותיו של ההסכם המקורי. במסגרת הבקשה, טענה המשיבה (המבקשת שם) כי המבקש מנסה לדחות את בירור הסכסוך בין הצדדים ולהחזיק בכספי המבקשת, וציינה כי על פי הנספח השלישי, הוראותיו של ההסכם המקורי עומדות בתוקפן, לרבות תניית הבוררות וכי גם אם בוטל ההסכם המקורי, ממשיכה תניית הבוררות לחול.

7.

המבקש התנגד לבקשה משלושה טעמים: ראשית , טען המבקש כי יש לסלק את הבקשה על הסף, הואיל והיא הוגשה שלא בדרך הפרוצדוראלית הקבועה להגשתה – המרצת פתיחה – אלא באמצעות בקשה בכתב, בניגוד לדין ותוך פגיעה בזכויותיה הדיוניות; שנית , טען המבקש כי הואיל וההסכם המקורי בוטל, הרי שתניית הבוררות בוטלה יחד עימו ולא ניתן להחיל אותה על הנספח השלישי, כאשר בעת החתימה על הנספח השלישי לא הייתה כל כוונה או הסכמה להעביר לבוררות את חילוקי הדעות שיתעוררו לגביו, לרבות לעניין סעיף הפיצוי המוסכם, ולפיכך הוא אינו כולל תניית בוררות; לבסוף, טען המבקש כי המחלוקת בין הצדדים, כפי שהוצגה על ידי המשיבה, אינה מתאימה להתברר בהליך של בוררות, הואיל וטענותיה של המשיבה בדבר כפייה, חוסר תום לב והתעשרות שלא כדין מהוות טענות תרמית במובן הרחב של המונח, ועל פי ההלכה הפסוקה עומדת לרשותו הזכות לטהר את שמו שהוכתם באופן פומבי בבית המשפט ובנוסף עומדת לרשותם של חברי המושב הזכות לברר את הסכסוך בבית המשפט, מפאת חשיבותו וההשלכות שיש לתוצאותיו עליהם.

8.

בית המשפט קמא קיבל את הבקשה, והורה על מינויו של השופט (בדימוס) דן ארבל כבורר אשר ידון ויכריע בסכסוך בין הצדדים. אשר לטענה בדבר הגשתה של הבקשה בניגוד לדין, קבע בית המשפט קמא כי על אף תקנה 4 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט – 1968 (להלן – תקנות הבוררות ) לפיה יש להגיש בקשה למינוי בורר בדרך של המרצת פתיחה, הרי שלא נפל פסול בדרך הפרוצדוראלית בה נקטה המשיבה, של בקשה בכתב. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענת המבקש בדבר פקיעתה של תניית הבוררות עם ביטולו של ההסכם המקורי, בקובעו כי הנספח השלישי לא ביטל את ההסכם המקורי באופן גורף ואף אימץ את מרבית הוראותיו, כך שתניית הבוררות חלה גם על הנספח השלישי. עוד קבע בית המשפט קמא בהקשר זה כי גם הסכמת הצדדים להעביר את המחלוקת נשוא הנספח הראשון להכרעתו של בורר מלמדת על רצונם לפתור את חילוקי הדעות ביניהם באמצעות בוררות.

לבסוף, דחה בית המשפט קמא גם את טענת המשיב לפיה הטענות שהעלתה המשיבה הינן טענות תרמית, וקבע כי נסיבות המקרה אינן כרוכות בתרמית ולפיכך, אין טעם המצדיק בירור הסכסוך בבית המשפט במקום בהליך בוררות.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

9.

במסגרת הבקשה שלפניי, חוזר המבקש על שלושת הנימוקים שאותם העלה בבית המשפט קמא כנגד מינוי הבורר והפניית הסכסוך בין הצדדים להליך בוררות. בתמצית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשלא סילק את הבקשה על הסף, הואיל והבקשה הוגשה כבקשה בכתב במקום בדרך של המרצת פתיחה, באופן שאינו מתאים לתוכנה ולמהותה של הבקשה ואשר הביא לקיפוח זכויותיו הדיוניות. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי בית המשפט קמא נתן את החלטתו בבקשה מבלי שזימן את הצדדים להופיע בפניו, מבלי שקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים ומבלי שניתנה למבקש האפשרות לבצע חקירה נגדית על התצהיר שתמך בבקשה.

10.

מוסיף המבקש וטוען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי תניית הבוררות חלה על המחלוקת בין הצדדים, הואיל ומשלא קיימה המשיבה את תנאיו של הנספח השלישי בוטל ההסכם המקורי, כאשר המסמך היחיד שנותר בתוקף הוא הנספח השלישי, אשר אינו כולל תניית בוררות ואינו מקיים כל זיקה להסכם המקורי שבוטל. לטענתו, מאחר שהנספח השלישי מהווה הסכם מאוחר להסכם שבוטל והוא אינו כולל תניית בוררות, אזי תניית הבוררות מבוטלת אף היא. בהקשר זה מציין המבקש כי אין ללמוד מהסכמתם של הצדדים לפנות לבוררות במקרים אחרים על תוקפה של תניית הבוררות, לאחר שבוטלו ההסכם המקורי על שני נספחיו הראשונים.

11.

בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את טענותיו לפיהן המחלוקת אינה מתאימה לבירור במסגרת הליך בוררות אלא בבית המשפט בלבד. לטענתו של המבקש, טענותיה של המשיבה בדבר אילוץ, כפייה כלכלית וחוסר תום ליבו של המבקש, כמו גם בדבר התעשרותו שלא כדין, הכתימו בפומבי את שמו הטוב של המבקש ואת שמם של חברי הועד שלו, שהם אנשי ציבור, ושל החברים. לפיכך, טוען המבקש כי מוקנית לו ולחבריו הזכות לנקות את שמם הטוב בפומבי. עוד טוען המבקש כי יש לפרש את המונח "תרמית" על דרך ההרחבה, באופן בו גם טענות של חוסר תום לב והתנהגות בלתי הוגנת יכללו בו.

לטענתו, הסתמכותו של בית המשפט קמא על "הגישה המצמצמת" בה נקט הנשיא שמגר בפסק בע"א 550/75 מורלי נ' בגון , פ"ד ל(2) 309 (להלן – עניין מורלי ) אינה מתאימה לסכסוך בין הצדדים, הואיל והצדדים לא הסכימו מעולם על עריכת בוררות בקשר לנספח השלישי וממילא פסק דינו של הנשיא שמגר מתייחס ל"מקרה שגרתי" של סכסוך בין רוכש דירה לקבלן, ואילו במקרה דנן מדובר במחלוקת ייחודית ולא בנסיבות חוזיות "רגילות".

12.

לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשלא מצא חשיבות ציבורית במחלוקת בין הצדדים, המצדיקה את בירורה בבית המשפט ולא בהליך בוררות. לטענתו, בית המשפט קמא לא נימק את החלטתו זו והסתפק בהפנייה למספר אסמכתאות, אשר אינן מתאימות בנסיבות העניין. לטענתו, בית המשפט קמא התעלם מטענתו לפיה בסכסוך שההכרעה בו היא בעלת משמעות כלפי צדדים שלישיים (החברים באגודה השיתופית שהיא המושב) אין באפשרות הצדדים להעביר את הדיון במחלוקת לבוררות ובנסיבות העניין, יש לברר את הסכסוך בין הצדדים בבית המשפט.

13.

יצויין כי זמן קצר לאחר שהוגשה הבקשה שלפניי, הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכי הבוררות בין הצדדים, הצפויים להתחיל ביום 28.9.08, לאחר שפנה בבקשה דומה לבית המשפט קמא ובקשתו נדחתה.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה.

15.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטותיהם של בתי משפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – חוק הבוררות ) אינה ניתנת על דרך השגרה. רשות ערעור כאמור תינתן במקרים חריגים בלבד המגלים שאלה משפטית או ציבורית מיוחדת החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3476/04 דוד סימן טוב נ' ניסן אלברט גד ואח' (לא פורסם, 1.6.05); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.08)] .

16.

זאת ועוד, הגם שהבקשה שלפניי מכוונת כנגד החלטתו של בית המשפט קמא למנות בורר שיכריע בסכסוך בין הצדדים, הרי שהחלטה זו, כמו גם הבקשה שלפניי, עוסקת גם בטענות המבקש בדבר התנגדותו לברר את הסכסוך בין הצדדים במסגרת הליך בוררות. לפיכך, הגם שהחלטתו של בית המשפט קמא לא ניתנה בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, סבורני כי בנסיבות אלה מדובר דה-פקטו בהחלטה הנוגעת הן למינוי בורר והן להפניית הסכסוך להליך בוררות ולפיכך יש להקיש גזירה שווה מן ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטתה של הערכאה הדיונית בעניין עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות למקרה שלפניי. על פי הלכה זו, עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות הוא עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, ואין מקום להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בעניין זה אלא במקרים בהם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה [ראו למשל: רע"א 4882/96 נאסר נ' ספרא (לא פורסם, 6.3.97); רע"א 1860/02 חברת מלונות דן בע"מ נ' Of Doors

(לא פורסם, 26.5.02); רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ נ' ד.ש.י. אריאל לבנין

והשקעות

בע"מ (לא פורסם, 29.3.01); סמדר אוטולנגי, בוררות – דין

ונוהל כרך א 353-355 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן – אוטולנגי )].

17.

לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נופל בגדרם של המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, הן מן הטעם שלא מתעוררת במקרה זה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה והן מן הטעם שלא נגרם למבקש עיוות דין המצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא. די בכך כדי לדחות את הבקשה ואולם, בבחינת למעלה מן הצורך, סבורני כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

18.

הגשת הבקשה למינוי בורר בדרך של בקשה בכתב. אשר לטענתו של המבקש כי היה על המשיבה להגיש את הבקשה למינוי בורר בדרך של המרצת פתיחה ולא כפי שעשתה וכי זכויותיו הדיונית קופחו כתוצאה מהגשת הבקשה בדרך של בקשה בכתב, סבורני כי לא די בטענה זו כדי להצדיק את קבלת הבקשה. אכן, תקנה 4 לתקנות הבוררות קובעת כי "בקשה לפי החוק, שלא נקבע לה בתקנות אלה סדר-דין אחר, תוגש בדרך המרצה" ולפיכך, לכאורה צודק המבקש בטענתו לפיה הבקשה לבית המשפט קמא הוגשה בניגוד לסדרי הדין. ואולם, גם אם נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה, הרי שאין בטעות זו כדי להוות טעם מספיק למתן רשות ערעור, הואיל וטענות המבקש לפיהן קופחו זכויותיו הדיוניות נטענו כולן בעלמא והמבקש לא הראה כיצד קופחו זכויותיו בפועל. ממילא, לא שוכנעתי כי זכויותיו של המבקש קופחו באופן העולה כדי עיוות דין אשר מצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא.

כשלעצמי, סבורני כי אין בהגשתה של הבקשה למינוי בורר בדרך של בקשה בכתב במקום בדרך של המרצת פתיחה כדי להביא לביטול ההליך, הואיל ותכליתה של הדרך הדיונית שנקבעה להגשת הליך היא לשמש אמצעי לבירור יעיל של המחלוקת המהותית ובמקרה שלפניי, בקשה בכתב היא דומה ביותר באופיה ובמאפייניה להמרצת פתיחה ואין בה כדי למנוע בירור יעיל של ההליך.

יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר ברע"א 1233/91

ג'רבי נ' בן דוד , פ"ד מה(5) 661 (1991) (אשר נפסקו בהקשר של הארכת מועדים על ידי בית המשפט):

"סמכות טבועה של בית-משפט, שמגמתה עשיית צדק בדרך פלונית, מקום בו הדרישות הפורמאליות מפנות לדרך פלמונית, אינה יכולה להתפרש באופן כה נוקשה עד שאין לסטות ממנה במידה הקלה ביותר".

[שם, בעמ' 668]

19.

תוקפה של תניית הבוררות לאחר ביטול ההסכם המקורי. טענתו של המבקש בדבר פקיעתה של תניית הבוררות עם ביטולו של ההסכם המקורי אינה מקובלת עלי אף היא ואיני מוצא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה. גם טענתו של המבקש לפיה אין מקום לעשות שימוש בסעיף 16 לנספח השלישי ולהחיל את הוראותיו של ההסכם המקורי הואיל והמשיבה לא שילמה את התמורה בהתאם להתחייבותה במסגרת הנספח השלישי אינה משנה ממסקנתי זו. כידוע, אין בביטולו של חוזה כדי להביא בהכרח לביטולה של תניית בוררות הכלולה בו [ראו: אוטולנגי , בעמ' 240-243; ג' שלו דיני חוזים

חלק כללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 368 (2005); ע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ , פ"ד מ(3) 29 (1986)]. תניות בוררות, מעצם טבען, נועדו לחול במקרים רבים גם במקרה של ביטול החוזה ולחייב את הצדדים לחוזה גם לאחר הביטול [ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים

כרך ב' 1110-1111 (1992)].

בנסיבות המקרה שלפניי, בוטל ההסכם המקורי מחמת הפרתו לכאורה על ידי המשיבה ולפיכך הוא אינו

בטל אלא מבוטל . יתר על כן, הצדדים התקשרו בהסכם חדש, הנספח השלישי, עליו החילו את הוראותיו של ההסכם המקורי, לרבות תניית הבוררות, בכפוף למילוי התחייבויותיה של המשיבה על פיו. משכך, גילו הצדדים את דעתם לפיה תניית הבוררות חלה על הנספח השלישי ולפיכך אין בביטולו של ההסכם המקורי כדי להביא לפקיעתה של תנייה זו.

לדידי, במקרים בהם מעוניינים צדדים שלא להחיל את תניית הבוררות ששולבה בהסכם ראשון על הסכם מאוחר שנכרת ביניהם אשר מבטל את ההסכם הראשון, מוטב כי יציינו זאת במפורש במסגרת ההסכם המאוחר שאם לא כן, יתכן כי תניית הבוררות תחול גם על ההסכם המאוחר.

20.

בירור הסכסוך בפני בית המשפט. לבסוף, אין בידי לקבל גם את טענת המבקש לפיה יש מקום לברר את הסכסוך בין הצדדים בבית המשפט. כעיקרון, סכסוך אשר חלה לגביו תניית בוררות מן הראוי שיתברר במסגרת הליך בוררות, אלא אם קיימים טעמים מיוחדים לבררו בפני בית המשפט דווקא. טענת תרמית הכלולה בכתבי הטענות, אשר יש בה כדי להכתים את שמו הטוב של אחד הצדדים להליך, מהווה טעם מיוחד המצדיק בירור הסכסוך בבית המשפט. הנטל בעניין זה מוטל על המתנגד להעברת הסכסוך להליך הבוררות [ראו: אוטולנגי , בעמ' 284]. המבקש לא סיפק במסגרת הבקשה הסבר משכנע לטענתו בדבר ההשלכות של הסכסוך בין הצדדים על צדדים שלישיים. בנוסף, עיון בבקשה למינוי בורר שהגישה המשיבה לבית המשפט קמא, אשר צורפה כנספח לבקשה שלפניי, אינו מגלה טענת תרמית המצדיקה את בירור הסכסוך בבית המשפט למרות קיומה של תניית הבוררות. המשיבה העלתה כנגד המשיב טענות בדבר כפייה, חוסר תום לב והתעשרות שלא כדין, שאין לראות בהן, בנסיבות העניין, טענות המקימות את עילת התרמית. הואיל וכך, סבורני כי צדק בית המשפט קמא כשהסתמך על גישתו המצמצמת של הנשיא שמגר בפסק הדין בעניין מורלי , לפיה יש להעדיף את בירור הסכסוך בבית המשפט רק מקום בו מתקיימות נסיבות הכרוכות בתרמית.

לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי מתקיים בנסיבות העניין טעם מיוחד המצדיק את בירור הסכסוך בבית המשפט.

21.

אשר על כן, הבקשה נדחית ומתייתר הצורך לדון בבקשת המבקש לעיכוב הליכי הבוררות. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.