רע"א 7032/17שושנה גלס נ. יבור ארווין

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת

א' כהן ) מיום 27.7.2017 ברע"א 57838-06-17, במסגרתו התקבל ערעור המשיב על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ש' גלר ) מיום 14.6.2017 בה"פ 18698-04-17.

2.

המבקשים הינם עורכי דין שותפים אשר שוכרים מהמשיב משרד בדיירות מוגנת מאז שנת 1974 (להלן: המושכר ), והתבקשו לפנותו. השניים הגישו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו המרצת פתיחה במסגרתה ביקשו סעד הצהרתי המכריז כי דמי השכירות ביחס למושכר מוגבלים בתקרת שכר מרבית בהתאם להסכמה ארוכת שנים ששררה בין הצדדים והתבטאה גם בהתנהגותם בפועל; וכי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב בנוגע לפינויים מהמושכר, ובפרט בעניין גובה דמי הפינוי שישולמו להם. בפתח התשובה להמרצת הפתיחה, טען המשיב להיעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום, שכן בהמרצת הפתיחה נכרכו יחדיו שני נושאים שאינם תלויים זה בזה – שיעור דמי הפינוי מהמושכר, וגובה דמי השכירות, כאשר האחרון מצוי בסמכות ייחודית של בית הדין לשכירות.

3.

בישיבת הקדם הראשונה שהתקיימה בתיק, דחה בית משפט השלום את טענת המשיב בדבר חוסר סמכות עניינית, בקבעו כי שאלת גובהם של דמי השכירות קשורה לסעד בעניין ההסכם בנוגע לשיעור דמי הפינוי, וניתן להתייחס אליה כאל אגבית לו. משכך, נקבע כי לבית משפט השלום סמכות מקבילה " בהתייחס להליך על כל מרכיביו ", וכי אף שיקולי יעילות תומכים בבירור אחד וממצה. בנוסף, ניתנה החלטה המורה על העברת הדיון מהמרצת פתיחה לסדר דין רגיל, בעקבותיה הגישו המבקשים כתב תביעה מתוקן (אשר הוסיף סעדים אלטרנטיביים לאלו המקוריים בנוגע להסכם הפינוי).

4.

המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנוגע לסמכות העניינית, במסגרתה נטען כי שאלת דמי השכירות וסוגית דמי הפינוי עוסקות בשני סעדים שונים, הנשענים על הסכמות נטענות נפרדות. בית המשפט המחוזי העניק למשיב רשות ערעור, וקיבל את הערעור לגופו, בקבעו כי בחינת נוסח המרצת הפתיחה וטענות המשיב בתשובתו מלמדת כי הכרעה בשאלה האם הצדדים הגיעו להסכמה בנוגע לגובה דמי הפינוי אינה דורשת הכרעה בשאלת דמי השכירות. נקבע כי שאלת גובה דמי השכירות הועלתה כסוגיה המצריכה הכרעה משל עצמה, ולא כשאלה אגבית כאמור בסעיף 151(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר ), ומשכך מסורה היא לסמכותו של בית הדין לשכירות.

5.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני. לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא בפסיקתו, שכן ההסכמות בדבר גובה דמי הפינוי ודמי השכירות " נובעות זו מזו ", שהרי גובה השמאות בעניין דמי הפינוי נבע מן השאלה האם שרר בין הצדדים הסכם להגבלת דמי השכירות. עוד נטען, כי אף אילולא היה צורך בהכרעה בשאלת דמי השכירות לצורך הכרעה בשאלת גובה דמי הפינוי, עדיין לבית משפט השלום סמכות אגבית, שכן סעיף 151(ב) לחוק הגנת הדייר אינו דורש קשר סיבתי בין הסוגיה העיקרית לבין זו האגבית, ודי בכך שמדובר בשתי שאלות המתבררות בין אותם צדדים, ביחס לאותה מערכת עובדות.

המשיב טוען מצדו כי יש לדחות את הבקשה, שכן השאלה בדבר זהות הערכאה המוסמכת לדון בגובה דמי השכירות שעל המבקשים לשלם מצומצמת להתדיינות בין הצדדים לתיק זה, והתשובה לה תלויה בנסיבותיו הספציפיות. לגופו של עניין, חזר המשיב על טענתו בערכאות הקודמות כי ההכרעה בשאלה האם נערכה הסכמה לעניין דמי הפינוי תלויה במהימנות שתיוחס לעדויות, ואינה דורשת קביעה בדבר גובה דמי השכירות.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, על בקשות רשות לערער ב" גלגול שלישי " חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עיון בדברים מגלה כי הבקשה דנן אינה עומדת באמות מידה אלה, משטענות המבקשים נטועות כולן בעובדות המקרה ובמחלוקת הפרטנית בין הצדדים. וזאת, חרף הניסיון לשוות לבקשה אופי עקרוני.

גם לגוף העניין אין לקבל את פרשנות המבקשים לסעיף 151(ב) לחוק הגנת הדייר, הקובע כי בית משפט רשאי לדון בעניין שבסמכות בית דין לשכירות אשר " מתעורר אגב דיון " בעניין שבסמכותו, כמתייחס לכל עניין העולה מצד מי מבעלי הדין במהלכו. סעיף 151(ב) קובע סמכות שבגררה אותה יש לפרש ברוח ההוראה הכללית לעניין זה, הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כמתחייב ממהות העניין ומהעיקרון הפרשני בדבר הרמוניה חקיקתית.

7.

סוף דבר : הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 1,500 ₪.