רע"א 7032/98 ש.גוזלן,חברה לעבודות בנין ופיתוח בע"מ נ. מ.י.מ. עסקי בניה בע

1.המבקשת קיבלה פסק דין בהעדר הגנה כנגד המשיבים, בו חויבו המשיבים לשלם לה שלושה מיליון ש"ח. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לביטול פסק הדין בה טענו כי לא בוצעה מסירה כדין של מסמכי התביעה. נטען, כי המסירה למשיבה 1 לא בוצעה בכתובתה הרשומה של החברה ולא בכתובת המופיעה בחוזה נשוא הסכסוך בין הצדדים. כן נטען, כי המסירה למשיב 2 נעשתה לבית אמו, שאינו ביתו מזה שנים רבות וכי מספר ההליך המופיע על אישור המסירה אינו מספרו של ההליך הנוכחי. המשיבים הוסיפו וטענו כי עומדת להם הגנה של ממש. טענה זו נסמכה על תביעה אותה הגישו המשיבים כנגד המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים. המבקשת התנגדה לבקשת הביטול. היא טענה כי המסירה למשיבה 1 נעשתה לכתובת אותה הציגה המשיבה ככתובתה בפני רשויות שונות וביניהן רשויות המס, וכי כתובת זו משמשת כמשרדה של המשיבה 1. המבקשת הוסיפה וטענה כי ההמצאה לכתובתו של המשיב 2 נעשתה על סמך הכתובת אותה מסר המשיב בהסכם שנערך עם המבקשת.

2.בקשת המשיבים לביטול פסק הדין התקבלה, לאחר שרשמת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' יפה-כ"ץ) שוכנעה כי לא בוצעה מסירה כדין של מסמכי התביעה. נקבע, כי בהיות המשיבה 1 תאגיד, היה על המבקשת להמציא לה את המסמכים במשרדה או במענה הרשום. נקבע, כי המען אליו בוצעה המסירה אינו מענה הרשום של המשיבה 1, ולכן המסירה שבוצעה אינה כדין. כן נקבע, כי המסירה למשיב 2 לא נעשתה כדין, לאור האמור בתצהירו של המשיב לפיו אינו מתגורר עם אמו.

3.ערעורה של המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"א 1012/98), נדחה. בית המשפט (השופט נ' הנדל), קבע כי התוצאה אליה הגיעה הרשמת נכונה מבחינה משפטית ולכן ראוי לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, ולאפשר למשיבים להעלות טענות להגנתם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מסירת המסמכים לאמו של המשיב 2 אינה מסירה כדין, שכן המשיב הוא בעל אישיות משפטית נפרדת ואין בקשר המשפחתי כדי להכשיר את ביתה של האם כמען להמצאת מסמכים עבור בנה. באופן דומה נקבע, כי לא הוכח שהכתובת אליה הומצאו המסמכים היתה אכן כתובתה של המשיבה 1, וכי אין בעובדה שכתובת זו נמסרה לרשויות שונות כדי להפוך אותה למשרדה או למענה הרשום של המשיבה.

4.בפני בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתה מעלה המבקשת שורה של טענות המכוונות כנגד פגמים שונים שנפלו, לטענתה, בהחלטת הערכאות קמא. כך, למשל, טוענת המבקשת כי ההחלטה ניתנה בהעדר תצהיר כדין. נטען, כי לא ניתן היה להסתמך על תצהירו של המשיב 2, שכן זה טען כי אינו מדבר עברית, אך התצהיר הוגש בעברית מבלי שנטען כי תורגם כדין. המבקשת טוענת כי שגו הערכאות קמא בהתעלמן מכך שנטל הראייה הוטל על המשיבים להוכיח כי ההמצאה היתה שלא כדין, וטוענת כי בפועל בוצעה ההמצאה על פי דין ובהתאם לדרישות החוק. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין משקף מדיניות שגויה, לפיה הסכום הגבוה של פסק דין שניתן במעמד צד אחד, מצדיק את ביטולו. לחילופין, טוענת המבקשת כי היה מקום להתנות את החלטת הביטול בערובה נאותה מצד המשיבים.

5.לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור ואת טענותיה של המבקשת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. הטענות אותן מעלה המבקשת הינן טענות עובדתיות המכוונות כנגד מסקנותיה העובדתיות של רשמת בית המשפט המחוזי. טענות אלה נבחנו לגופן ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי. האחרון אף הדגיש בפסק דינו כי "אין מקום להתערב בקביעות ובמסקנת כב' הרשמת. התוצאה אליה הגיעה נכונה מבחינה משפטית במישור הצר של כללי ההמצאה, ומכאן צודקת היא בכך שראוי כי פסק-דין בסכום האמור לא ינתן מבלי לאפשר שמיעת קול הגנתם של המשיבים". לא מצאתי כל הצדקה להתערב בקביעות אלה ובמסקנתן של הערכאות קמא (וראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית (1995), בע' 737-736). בנסיבות אלה, דין הבקשה להדחות.

הבקשה נדחית.