רע"א 7044/01 ג'יהאד מלחם נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

תביעת נזיקין שהגיש המבקש לבית-משפט השלום בחיפה, בגין נזק שלטענתו נגרם לו בתאונת-דרכים, נדחתה, והוא חויב בתשלום הוצאות-משפט בסך 25,000 ש"ח, ובתשלום 10,000 ש"ח לאוצר המדינה. בית-משפט השלום אף הורה לפרקליטות לבדוק אם בעצם הגשת התביעה לא נעברה עבירה של תרמית.

המבקש לא הגיש במועד ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה, ובגדר בקשתו בפני בית-המשפט המחוזי להארכת המועד להגשת ערעור הסביר, כי לא קיבל ייצוג נאות בערכאה הראשונה, ואף לא הוסבר לו אם קמה לו זכות ערעור אם לאו, ורק כאשר העמיד לעצמו עורך-דין אחר הובהרו לו זכויותיו.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בהטעימו כי המבקש לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את הארכת מועד, וכי אף למשיבה זכויות דיוניות.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור, שבגידרה חזר המבקש על טענותיו, תוך שהדגיש את הפגיעה החמורה שפוגע בו פסק-דינו של בית-משפט השלום.

מנגד, המשיבה התנגדה בתוקף לקבלת הבקשה.

הגעתי לכלל-דעה, כי ראוי לנקוט כלפי המבקש בגישה מתונה יותר. אשר-על-כן, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-יסוד הרשות שניתנה.

אין ספק כי המבקש לא השלים עם פסק-הדין של בית-משפט השלום, שהחמיר עימו מאוד, הגם שהתקשה לממש את זכותו להגיש ערעור במועד בשל מחלוקת בינו לבין באת-כוחו. אכן, מחלוקת כזו אינה תמיד עילה להארכת מועד להגשת ערעור, אך לנוכח חומרת פסק-הדין, מחד-גיסא, והסבריו של המבקש, הנראים לי ככנים, מאידך-גיסא, אני סבורה כי אין לסגור בפניו את שערי בית-המשפט לערעור.

אני מקבלת איפוא את הערעור ומאריכה את המועד להגשת ערעור כמבוקש.

בנסיבות המקרה אני נמנעת מלפסוק הוצאות משפט לחובת המשיבה.