רע"א 7073/21נילי וינברג נ. יהושע איטח

1.

אביה של המבקשת (להלן: המנוח) היה הבעלים של בניין דירות בתל אביב . בשנת 2009 התקשר המנוח עם רוכשת בהסכם למכירת אחת הדירות בבניין, שאליה הוצמדו גם גג וחצר הבניין (להלן: הרוכשת ו- הסכם המכר ). לאחר פטירתו של המנוח באותה שנה, המבקשת ירשה את זכויותיו בבניין, והגישה תביעה נגד הרוכשת למתן צו הצהרתי לביטול הסכם המכר, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 21.8.2015. לשלמות התמונה יוער כי ערעור המבקשת לבית משפט זה נדחה גם הוא (להלן: התביעה הראשונה ; ע"א 6977/14 וינברג נ' אברהם (20.1.2016)). בחלוף שנתיים מדחיית התביעה הראשונה, באוגוסט 2017, הגישה המבקשת תביעה כספית נגד המשיב. המבקשת טענה כי בשנת 2007 רכש המשיב מהמנוח את הדירה ואת הגג, והמנוח נותר הבעלים של החצר. לטענתה, היה זה המשיב שהתקשר בהסכם המכר עם הרוכשת, והמנוח היה רק צד פורמלי להסכם. מכיוון שלשיטתה, המנוח לא קיבל תמורה כספית בגין מכירת החצר, תבעה המבקשת את המשיב להשבת התמורה שהתקבלה בעדה.

2.

ביום 18.2.2020 דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת פ' נויבירט )

את התביעה מחמת התיישנותה. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הוכיחה שחל בעניינה החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 שלפיו כאשר נעלמו עובדות מידיעתו של התובע מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תחל תקופת ההתיישנות במועד שבו נודעו לו אותן עובדות . יתרה מכך, קבע בית המשפט כי מעדות המבקשת במסגרת התביעה הראשונה עולה כי התשתית הראייתית אשר מבססת את התביעה הייתה ברשותה כבר בשנת 2009. בנוסף, בית המשפט דחה את טענת המבקשת שלפיה היה קושי משמעותי באיתור המשיב, משלא הוצגו אסמכתאות מתאימות לכך (בשולי הדברים ציין בית המשפט כי גם לו הייתה מוכיחה קושי באיתור המשיב, לא היה בכך כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות). למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט שיש לדחות את התביעה גם לגופה, לאחר שמצא כי הסכם המכר והתשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט מצביעים על כך שהמנוח, ולא המשיב, הוא שמכר את הדירה בהסכם המכר, ותפקידו של המשיב התמצה בהיותו מתווך בעסקה. בית משפט השלום חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין האמור, וביום 29.6.2021 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את הערעור (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי ו ש'

יעקובוביץ ) וקבע כי "כשם שלא היה ממש בתביעה, כך אין ממש בערעור שהוגש על ידה" (סעיף 6 לפסק הדין). בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי עד להכרעה בתביעה הראשונה ביחס לזכויות בדירה הייתה מנועה מלהגיש את התביעה בהליך דנן, ולפיכך קבע שדין הערעור להידחות מטעמי התיישנות. בית המשפט אף קבע כי פסק הדין בתביעה הראשונה מקים השתק פלוגתא, מכיוון שבמסגרת תביעה זו ניתנה למבקשת הזדמנות מלאה להציג טענותיה במחלוקת שבמרכז ההליך דנן, והתקבלה הכרעה לחובתה. בית המשפט הוסיף שאף שדי באמור כדי להביא לדחיית הערעור, דין הערעור להידחות גם לגופו, משלא מצא להתערב בקביעות מהימנות וממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית משפט השלום. נוכח כל האמור חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 35,000 ש"ח.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת שקביעת הערכאות הקודמות כי תביעתה התיישנה מקימה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים בהליך דנן. לשיטתה, במצב הדברים בו לא עלה בידי המבקשת לאתר את המשיב על אף ניסיונותיה הרבים, דחיית התביעה מחמת התיישנות מובילה לכך שהמשיב "מרוויח" מחוסר תום ליבו. בנוסף, טוענת המבקשת כי בעת שהתביעה הראשונה התנהלה, לא יכלה לנקוט בהליכים נגד המשיב שכן בכך הייתה מבקשת כפל פיצוי.

עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בקביעתו כי חל השתק פלוגתא, שכן לפי הלכות בית משפט זה כאשר אין זהות בין הצדדים בהליכים המשפטיים יש לבחון האם עלול להיגרם אי צדק כתוצאה מהחלת ההשתק; לשיטת המבקשת, החלת ההשתק בעניינה אכן גורמת לאי צדק שכן בכך המשיב נשכר מפסק הדין לו לא היה צד.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 . הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין .

הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,500 ש"ח.