רע"א 7078/97מדינת ישראל נ. אורן רשף

ערעור על החלטת כב' השופטת י' אמסטרדם מבית משפט השלום בתל אביב-יפו שפסלה את עצמה מלישב בדינם של המשיבים. נגד המשיבים מתנהל הליך פלילי בבית משפט השלום, על פי כתב אישום המייחס למשיב 1 עבירות של תרמית בנירות ערך, לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח1968- (להלן: החוק), עבירות של מידע פנים לפי סעיפים 52ג' וד' לחוק, עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ולמשיב 2 עבירות של מידע פנים לפי סעיף 52ג' לחוק. כתב האישום כלל בתחילה ארבעה נאשמים נוספים, שלושה מהם הואשמו בביצוע עבירות התרמית יחד עם המשיב 1. במהלך פרשת התביעה הודו הנאשמים האחרים בביצוע העבירות שיוחסו להם, ועונשם נגזר במסגרת הסדר טיעון שאומץ על ידי בית המשפט. בגזר הדין הביעה השופטת את דעתה כי "חשיבותו ורגישותו של שוק ההון, מחד גיסא, ומניעת פגיעה בציבור המשקיעים מאידך גיסא, מצדיקים הצבת רף ענישה גבוה, שבבסיסו הטלת עונש ממשי על העבריין העיקרי של מאסר בפועל, שלא לריצוי בעבודות שירות ..." וכן הוסיפה כי: "לאחר שבחנתי טיעוני ב"כ הצדדים ושיקולי התביעה לענין העונש, נראה כי על אף הענישה המקילה המתבקשת לגבי נאשמים 1 ו2-, אין לקבוע שההסדר הינו פסול, ואינו ראוי לאישור בית המשפט".

לאחר שהנאשמים האחרים הורשעו ונגזר דינם, פנה המשיב 1 וביקש את בית המשפט לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק, בטענו כי מנהלי החברות הודו בעבירות שכלל לא נעברו על ידם, משום שתוצאת המשפט היתה חשובה להם מבחינת הענישה. לפיכך גרס המשיב 1 כי בית המשפט אמור להתבקש על ידי הסנגוריה "להגיע למסקנה הפוכה ולממצאים משפטיים מנוגדים וסותרים לאלה שקבע בפסק דינו בענין הנאשמים האחרים, וקשה לצפות משופט בשר ודם, כי יקבע שפסק דינו הראשון היה מוטעה". לטענתו, אמנם קיים סיכוי שיצליח בסופו של דבר לשכנע את בית המשפט להפוך מסקנותיו, אך הקושי שיעמוד לפניו עלול לגרום לכך שנטל השכנוע יהיה עליו, ובקושי זה הוא רואה משום "משוא פנים", כך ביחוד לנוכח העובדה שהשופטת חיוותה את דעתה בגזר הדין לענין חומרת העבירה, והעונש הראוי למבצעיה.

השופטת קבעה בהחלטתה כי היא מאמינה בכנות כי תוכל לחרוץ דינם של המשיבים ללא כל דעה קדומה ומשוא פנים, היות שהרשעתם של הנאשמים האחרים היתה על פי הודאתם, מבלי שנמסר לה כל מידע לגבי המשיב 1, שאינו נזכר בכתב האישום, ואף לא קבעה ממצאים לגביו בהכרעת הדין או בגזר הדין. יחד עם זאת החליטה השופטת לפסול עצמה מדיון בענינם של המשיבים, שכן מקובלת עליה הטענה כי לעתים ראוי להעביר הדיון לשופט אחר, גם כשאין יסוד דווקני לפסילת שופט, ואז ההעברה היא לפנים משורת הדין, מחמת מראית פני הצדק. השופטת קבעה כי עקב החשש שתיפגע מראית פני הצדק, כאשר אותו מותב יצטרך לקבוע על בסיס מערכת עובדתית זהה כי בוצעה עבירה שונה מזו שקבע במשפט בו דן בענינם של אחרים, לא ראוי שתמשיך לדון בתיק.

הלכה היא, כי שופט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה, והרשיע חלק מהם וגזר את דינם, אינו צריך לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה (וראה: ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). על כן, אילו סירבה השופטת לפסול עצמה, הייתי מאשר החלטתה זו. אך זה אינו המקרה שלפני. השופטת פסלה עצמה, והשאלה הינה אם עלי לבטל החלטה זו. לא בלי היסוס הגעתי לכלל מסקנה שלא להתערב בהחלטה זו, וזאת מטעמיה שלה.

הערעור נדחה.