רע"א 708/22מטרולייט בע"מ נ. מוצרי מתכת מ. לחמן בע"מ

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 25.11.2021, בע"א 27790-12-20 ( סגן הנשיאה י' שפסר, והשופטים י' קינר ו-ר' חיימוביץ ), שעל פיו נדחה ערעור המבקשת על פסק הדין של בית משפט השלום בפתח תקווה, מיום 29.10.2020, בת"א 65779-01-17 (השופט נ' שטרנליכט ), שבו התקבלה תביעת המשיבה 1, ונקבע כי המבקשת חבה בתשלום עבור גופי התאורה שסופקו לנתבעת אחרת בהליך זה, צ.ו טכנולוגיות בע"מ (להלן: צ.ו ).

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. זאת, בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; מתן הרשות גם אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין .

לא שוכנעתי כי נפל פגם בקביעת בית משפט השלום, שלפיה ניתן להשתית את חיובה של המבקשת על דוקטרינת 'חוזה למראית עין'. המבקשת טוענת כי "ההסכם למראית עין [...] הוא הסכם שנחתם [בין המשיבה לבין צ.ו] שהמבקשת איננה צד לו" , אך בכך אין כדי לסייע לה. חיובה של המבקשת אינו מושתת על 'חוזה למראית עין', שהיא לא היתה צד לו, כי אם על החוזה הראשון, עליו חתמה היא-עצמה. המבקשת היא זו החפצה להיבנות מן החוזה שנעשה בין המשיבה לבין צ.ו, בטענה כי חוזה זה בא בנעליו של החוזה הראשון, שנערך בינה לבין המשיבה. ממילא, די בקביעה כי החוזה בין המשיבה לבין צ.ו הוא 'חוזה למראית עין', שדינו – בטלות (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), כדי להוביל לכך שהחוזה שנחתם מול המבקשת – בתוקפו עומד. די באמור עד כה, כדי להוביל לתוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום, ואשר אותה אימץ בית המשפט המחוזי. בכך מתייתר הצורך להכריע בטענת המבקשת, כי קביעתו החלופית של בית משפט השלום, שלפיה היא ערבה לחובות צ.ו, עומדת בסתירה לטענותיה של המשיבה.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.